פוחלצי פירות בט"ו בשבט <br>

בשבוע שעבר בתי הלכה להירשם לכיתה א'. היא חיפשה בבית הספר את פינת החי ששמעה עליה רבות מאחיה. כשחזרה משיטוטיה סיפרה שראתה את "החיות המיובשות", הגדרה יפה לפוחלצים המעטרים את המסדרונות... וגם אוקסימורון חביב המאחד הפכים: חי ומיובש בכפיפה אחת.

דומה שגם מנהגי ט"ו בשבט שהשתרשו במחוזותינו מכילים הפכים לא מעטים ובראשם - מנהג אכילת פירות יבשים - כמעט אמרתי: פוחלצי פירות - בחג האילנות! האם מסורת הגלות היא השולטת בחג שעניינו חיבת הארץ? כן, אני מכיר את השורשים ההלכתיים שלו: תאריך המפריד בין יבול השנה הקודמת לחדשה ביחס לתרומות ומעשרות ועוד. אבל גם מצוות התלויות בארץ קשורות לחיבת הארץ ועבודתה.

הפירות המיובשים - טעם שמזכיר ימים אחרים

מדוע פירות יבשים? פעם היינו שָם, ומאוד רצינו לאכול פירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל. פירות יבשים היו אפשרות כמעט יחידה לטעום משהו מזיכרונה של הארץ שממנה גלינו ואליה חלמנו לשוב. הפירות המצומקים והיבשושיים תאמו את הימצאותנו לא בבית. לא פירות טריים, גם לא ממש גידולים עבריים - פירות יבשים.

הנביא יחזקאל, ברצותו להמחיש את קללת הגלות - השתמש במטאפורת היובש. בחזון העצמות היבשות (פרק לז) האלוהים מניח את יחזקאל בתוך בקעה "והיא מלאה עצמות... רבות מאוד... והִנֵה יבשות מאוד". השאלה האלמותית העוקבת מהדהדת עד היום אל תוך חיינו: "בן אדם, הֲתִחְיֶינָה העצמות האלה?" כדי להחיות את העצמות יחזקאל מתנבא; האמירה מחיה אותן, המילה, שֵם האב: "כה אמר ה' לעצמות האלה, הנני מביא בכם רוח וִחְיִיתֶם". יחזקאל מספר שהתנבא כאשר צוּוה, "וַתבוא בהם הרוח, וַיִחיו, וַיעמדו על רגליהם חַיִל גדול מאוד מאוד".

את מי רואה יחזקאל בחזונו? "העצמות האלה כל בית ישראל הֵמָה". מדוע עצמות, ועוד יבשות? מפני הייאוש, אפסות התקווה. זהו עצם העניין: "הנֵה אומרים, יָבְשׁוּ עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזַרנו לנו". דור דור וייאושו, דור ופחדיו, דור וחדלונו. ומהו חזון העצמות היבשות, אם לא סיפור התגבשותנו הלאומית מקהילות נפרדות בארבע כנפות הארץ, לעם חי ובריא באדמתו העתיקה?

משום כך בא החזון אל הנביא וממנו אל העם בגולָה: "הנה אני פותח את קברותיכם, וְהַעֲלֵיתִי אֶתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל". הגלות היא קבר. גם אם הפרטים חיים, הגוף הלאומי מתפורר ובסופו של תהליך גם הפרטים ייעלמו בים העַמִים הגדול. לאחר שיעלו ארצה, מבטיח האל בפי הנביא, "ונתתי רוחי בכם וִחְיִיתֶם, והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתֶם כי אני ה' דיברתי ועשיתי".

היובש אינו מתאים לחורף. מים אנו מבקשים

שָם, רחוק מכאן - אכלנו פירות יבשים. טעמם שימר משהו שהזכיר ימים אחרים. זכר לחורבן בתקווה לתחייה לאומית. אולי בהשראת שירת הים, שתמיד קרובה לט"ו בשבט, ביקשנו לעבור "בתוך הים בַּיַבָּשה", לחצות את אוקיינוס העמים ולשוב הביתה. כדי כך התייבשנו שם.

אז אולי אפשר להמשיך עם המנהג של הפירות היבשים כזכר לגלות. אפשר גם לזכר חלק גדול מיהודי העולם המעדיפים להישאר שם ולא לשוב הביתה. היובש הזה אינו מתאים לתקופת החורף. מים אנחנו מבקשים. משום כך, אל מול קדחת יובש הפירות נעטר את השולחן בפירות טריים, שעסיסם ניכר ונייחל לגשם.

רבים עסקו בחישובי קצים, אבל לאמורא רבי אבא הייתה פרשנות מקורית ל"קץ מְגוּלֶה". מבחינתו, הקץ הגלוי אינו עניין מיסטי וגם לא חמור לבן, אלא נראה פשוט לעין בדמות פריחת הארץ ושדותיה. כסיוע לפרשנותו, הביא רבי אבא פסוק מיחזקאל, פרק לפני חזון העצמות היבשות: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ, לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". הנה הסימן: רק כשהילדים האובדים ישובו, תיענה האדמה לעובדיה; השממה תיעלם והארץ תיתן פריה בעין יפה.

לכן חשוב לשים בצלחת החג פירות טריים, גידולי ארצנו, פירות שנשמו את רגבי האדמה הטובה הזאת וטעמם אינו משמר תקווה עמומה; הוא התקווה עצמה.