אנשי צד"ל נשכחו מאחור

בסוף השבוע שעבר פתחה נערה בת 14 מטבריה בשביתת רעב מול הכנסת. הנערה ששמה טל חג'ג' לא הגיעה לישראל מבחירה ולא הגיעה לישראל מסודן, ולא היא גם לא ילדה לאם פיליפינית. הילדה הזאת הגיעה לישראל מלבנון בגיל שנתיים, לפני 12 שנה. אביה השתייך לצבא דרום לבנון, ושם חייתה משפחתה ברווחה וניהלה אורח חיים רגיל.

נסיגה חפוזה ועזרה מועטה

בשנת 2000 החליטה ממשלת ישראל על נסיגה חפוזה מדרום לבנון והשאירה מאחור אלפי אנשי צד"ל ובני משפחותיהם לטרף בידי אנשי חיזבאללה. 8000 בני משפחות אנשי צד"ל ברחו לישראל, רובם חסרי כול, שהשאירו הכל מאחור. בשנים הראשונות עם הגיעם לישראל נתמכו אנשי צד"ל על-ידי המדינה בצורה זאת או אחרת, אך לאחר זמן מה הפרידה המדינה את הסיוע שניתן להם לכדי שתי קטגוריות. האחת טיפול בקצינים בכירים ומשפחותיהם והשנייה טיפול בקצינים הזוטרים ובחיילים הפשוטים ומשפחותיהם. כתוצאה מכך לדוגמה, משפחה של זוטרים מארבעה ילדים ומעלה ילדים מקבלת סיוע בסך כולל של 800 שקלים בחודש.

למרות שאנשי צד"ל חיים בישראל כבר 12 שנים, רובם מעולם לא עברו אולפן, לא קיבלו הכוונה תעסוקתית או סיוע אחר שאפשר להם להשתלב כראוי במדינה ובשוק העבודה וזאת על-אף החלטת ממשלה קודמת בדבר פתיחת מרכז תעסוקה בשבילם, החלטה שלא יצאה לפועל. אנשים אלה שכל חייהם עבדו כחיילים אינם יודעים לעשות דבר אחר ולא עשו מעולם. רבים מהם הגיעו בגיל מבוגר שבאופן טבעי מקשה על רכישה ומציאת מקצוע ומקום עבודה וכתוצאה מכך נאלצים לעבוד בעבודות דוחק.

לא יודעים לקרב את מי שרוצה להשתלב במדינה

רבים מאנשי צד"ל התפזרו בעולם במדינות כמו אוסטרליה קנדה ארצות הברית צרפת וגרמניה אחרים החליטו לחזור ללבנון חלקם מגעגועים וחלקם מחוסר יכולת להשתלב בישראל וזאת על-אף הסיכון שירצחו על-ידי אנשים חיזבאללה, או שישבו בכלא. כיום חיות בישראל 700 משפחות של אנשי צד"ל שמתוכן 450 משפחות שייכות ל"משפחות זוטרות".

כמי שיצא לו בשנים האחרונות לעבוד מול ציבור המיעוטים בישראל ונמצא בקשר עם הצעירים בני הדור השני של משפחות צד"ל שרוצה לקחת חלק מלא ולהשתלב במדינה, אני מזהה טעות חוזרת ונשנית בישראל. אנחנו לא יודעים איך לקרב אלינו את מי שרוצה לחיות בקרבנו ולהיות אזרח נאמן ויוצר, פעמים רבות עקב רשלנות אנחנו דוחקים אותם דווקא לגורמים שרוצים ברעתנו.

כאשר דיבר נסראללה בנאום קורי העכביש על החברה שלנו ייתכן שבדבריו נסמך גם על יחסנו למיעוטים שכן לוקחים חלק, מעורבים, מתגייסים ומעוניינים להשתלב בחברה. כדוגמת היחס אותו אנו מעניקים לדרוזים, שמשרתים שירות חובה בצבא כשהתשתיות ורמת החינוך בישוביהם אינן מניחות את הדעת עדיין. או כדוגמת בדואים שמתנדבים לשרת כלוחמים, שוטרים וגששים ואחרי השחרור רבים מהם מוצאים עצמם מובטלים בזמן שחבריהם שלא הלכו לצבא כבר התקדמו וצברו ניסיון רב. וכמובן היחס לאנשי צד"ל, שאותם מן הסתם מכירים מחבלי החיזבאללה בלבנון מקרוב.

מדינת ישראל והחברה הישראלית חייבות לפעול מתוך הבנה כי מי שרוצה להשתלב במדינה, צריך למצוא יד מושטת וסיוע באופן שוטף. אזרחים תורמים מקרב המיעוטים ובני ברית כדוגמת אנשי צד"ל חייבים לקבל יחס הולם, ושוויון מלא, דבר שחייב להיות אבן דרך ביחסי מדינת ישראל, המיעוטים ובני בריתה, במיוחד פה במזרח התיכון.