"בים סמלים"

אומרים שקריאתו של ספר שירה משולה ללגימת יין משובח. שכשם שיש להניח ליין לנשום ורק לאחר מכן לשאוף את ריחו ולהתענג על טעמו בכמות מדודה, גם קריאת שירים היא תהליך רב-שלבי בו אין להקדים את המאוחר. יש להתייחס לכל שיר בנפרד, כיחידה החיה ונושמת בכוחות עצמה ולהניח מרחב נשימה בין שיר לשיר. מרגע שפתחתי את הספר לא יכולתי להניחו מידי וכיליתי את קריאתו רק בעלות השחר על לילי הלבן.

במבט מפוכח יותר, לאור יום חדש, ניסיתי להבין את בולמוס הקריאה שאחז בי באותו לילה. מלבד העובדה, שאין להתכחש לה, שקסמם המיוחד של השירים לא השאיר לי ברירה אחרת, הייתה גם סיבה פרוזאית, נוספת. במשך לילה שלם חיפשתי בין השירים את הצרצר החמקמק שריקודו הובטח לי בשמו המפורש של הספר. ציפיתי למצוא את אותו "כנר על הגג" מככב בחלק ניכר מהשירים. רציתי להקשיב למסר אהבים מסור זה הנשלח לבת זוג פוטנציאלית.

בעיני רוחי ראיתי אותו, בודד בחשיכה, מחכך את רגליו בכנפיו בשקידה, על-מנת להפיק את הצלילים הייחודיים לו. אך הצרצר של אדלינה לא היה קל להשגה. הוא לא היה "משורר הדלות" של ביאליק וגם לא הלוחם בעל-כורחו המשתתף בקרבות צרצרים במזרח הרחוק. הוא לוחם מסור ועיקש בצבאו של הגדול מכולם, כוח החיים. הוא שיחק עימי במחבואים, כקוסם מסתורי, אלוף ההסוואה וההיעלמות. כל אימת שהתקרבתי אליו וכרעתי על ברכיי החשופות ליד מקום מחבואו, נעלם מעיני באורח פלא ורק קריאתו המשיכה להדהד באוזני, מאי-שם, חמקן כאהבה המתעתעת ומסווה את עצמה באלף ואחת צורות.

נראה שאדלינה, מכירה היטב את הצרצר ואת שגיונותיו. צירצורו הנמהל ומשתלב בתוך הרמוניית קולות הלילה, אינו זר לה. היא חשה שהחושך הדומם יתר על המידה, אינו הרקע המתאים לחיזוריו. הוא זקוק לקולות הקטנים המלווים את השקט. היא תוהה על מהות האהבה. האם האהבה, הסולנית, כלי ראשון המככב בתזמורת, יכולה לוותר על הליווי במוסיקת רקע מתאימה? האם אהבה במסתרים, מבודדת מהחיים, של זוג החושש להפריע למהלכו של העולם הסובב, כלולה בהגדרת האהבה? "אָז יָשַׁבְנוּ בַּחֹשֶׁךְ הַדּוֹמֵם,/הַשֶׁקֶט הִפְרִיעַ לַצְּרַצָּרִים לְחַזֵּר:/פַּעֲמוֹנִים קְטַנִּים דְּנְדְּנוּ/בַּחֲצֵרוֹת הַנְּעוּלוֹת./הַאִם זֹאת אַהֲבָה? "... (עמ' 90).

שלא כנמלה, המנהלת חיי חברה המוכתבים באמצעות צרכי כלל חברותיה: "נְמָלִים חֲרוּצוֹת מְטַפְּסוֹת עַל עָנַף/לְהָבִיא גִּבְעוֹל מָתוֹק/אֶל קֻבִּיַּת הַמִּשְׁפַּחְתִּיּוּת הַמִּתְחַדֶּשֶׁת..." (עמ' 92) - הצרצר הוא יצור בודד שאינו נכנע למוסכמות. אפיזודות אהבה חולפות אינן משנות את מהותו. בסופו של דבר, לקראת השחר העולה, הוא נותר לבדו. ואולי הבדידות היא שמולידה את הכמיהה העמוקה ביותר לאהבה? אולי רק מי שחווה בדידות מסוגל לחוש את האהבה הצרופה ביותר? הצרצר מרקד בלילות בבדידות מוחלטת. האין ריקודו מייצג את הריקוד האולטימטיבי בעוד שריקוד אוהבים אינו אלא "משענת קנה רצוץ" לנשמה החושקת באהבה אבל לא מעזה לסמוך עליה?

לעיתים נדמה שהמשוררת ניצבת בפינה משלה ומשקיפה בתמיהה על המתרחש סביבה, תוך כדי שימוש ב"אמצעי עזר" המוכרים רק לה. ה"עין השלישית" שבה פקוחה כל העת ורואה את הדברים לפני ולפנים. דומה שאין היא מכירה בחלוקה השרירותית של מאכלסי עולם זה, לחי, לצומח ולדומם. אין שום ספק בליבה שגם לצומח, עד הקטון בעשבי השדה, יש חיים משלו, רצונות מפורשים וחלומות סמויים. גם האדם, כעשבי הבר, נע ונד בעולם בעקבות גורלו. הָיִינוּ לְחוּפִים דַּקִּים/ מְשׁוֹטְטִים כְּעִשְׂבֵי בָּר...."//..."כִּי הַטֶּבַע שָׁקַק/בְּרַעַשׁ גּוֹבֵר"... (עמ' 91).

היא מעניקה חיות ותכונות אנושיות גם לגופים שההסכמה הכללית מגדירה אותם, פה אחד, כדוממים. לגביה, כל הנמצא בעולמנו, אף אם הוא מוגדר באופן קונבנציונלי כדומם, הוא בעצם הוויה חיה ונושמת. כל העולם עליו היא כותבת ואף גרמי השמיים הנעים במסילותיהם, נמצאים בתנועה מתמדת. שום דבר לא שוקט על שמריו. הכל זע, רוטט ואפילו רוקד, בקצב פנימי משלו: ה..."סֶלַע צוֹחֵק"...//וה..."הַר הִסְמִיק"... (עמ' 8). "מְטוֹסִים, כְּעוֹפוֹת, דּוֹרְסִים/אֶת הַשָּׁמַיִם הַיְרֻקִּים"... (עמ' 6). אי היכולת של רובנו להבחין בכך, נובעת מהעובדה שרובנו בני אנוש המתבצרים במסגרות נוקשות שאין אנו מעזים לפקפק באמיתותן.

אמנית של תצרפים רבי-משמעות

גם השירים של אדלינה אינם דוממים כלל ועיקר. הם נושמים, מדברים, חיים ונעים לקצב המנגינה שהוטמעה בהם: "שָׁמַעְתִּי קוֹלְךָ בּוֹקֵעַ/מֵאֲפֵלַת הַיָּרֵחַ הַנָּסוֹג./בַּבִּימָה מְכַכְּבִים/מַאֲדִים מַקְדִּים/וְנֹגַהּ מְאַחֵר"... "בְּהִתְקָרֵב כּוֹכַב הַשַּׁחַר הַמְהֻסָּס/רָשַׁמְתִּי בַּגָּלַקְסְיָה הַצִּבְעוֹנִית/שׁוּרַת יְצִירָה לְמַאֲרָג" (עמ' 5). דומה שהתנועה המועדפת עליה היא הריקוד. הריקוד הממכר, תוך שכרון-חושים, בין אם הוא תוצר של להט אהבה או סתם בריחה רגעית מהמציאות, הוא מוטיב חוזר בשירים. "בָּרִקּוּד הַסּוֹעֵר - /צְעָדֵינוּ קַלִּילִים, מִן הַסְּתָם." (עמ' 90). "לִרְקֹד אֶת רִקּוּד הָאַיִן" (עמ' 99).

אדלינה היא אמנית של תצרפים רבי-משמעות שיש צורך לפענחם ולהפשיטם (מלשון "פשט"), על-מנת לפזר את הערפל המסווה אותם ולהגיע אל הגדרותיהם היסודיות. שיריה אינם ניתנים להבנה כלאחר יד. הם מרפרפים ונוגעים בעולמו של הקורא באמצעות משיחות מכחול קלות ובלתי מחייבות כביכול. מלוא משקלם מורגש רק לאחר שהמשמעויות המרומזות במשלים ובמטפורות יפות להפליא, "שוקעים" ומוצאים את מקומם הנכון בנשמת הקורא. הם נספגים והופכים חלק בלתי נפרד מההוויה, כריח עשנו המסתלסל של הלחם שאביה נהג לאפות. "קִמְחֵי יָדָיו שֶׁעָשָׂוּ בַּלֶּחֶם/רֵיחַ עָשָׁן עָדִין/הִפְלִיג אֶל נְחִירֵי הַזְּמַן"... (עמ' 9).

שיריה העדינים והרכים כביכול של אדלינה, מצליחים לחדור ולהעמיק חפור ולהגיע אל השכבות העמוקות ביותר של התודעה. הם אינם מקובעים בנושא אחד. התבוננויותיה בעולם הן רבגוניות. העולם שלה שמור מתחת ליריעת משי מופלאה, ארוגה שתי וערב ביד אמן בלתי נראה וכל יכול.

האם האדם הוא אך ורק "תבנית נוף מולדתו"? נראה שאנו והטבע המקיף אותנו, הנראה לעין ואף המרומז והמרוחק עד אין שיעור, ככוכבים במסילתם, מהווים חלק בלתי נפרד ממארג יפהפה של גלקסיה צבעונית שאין חקר למלוא ממדיה. גם האהבה היא חלק הכרחי ואינטגרלי ממארג זה.

אדלינה מציירת במילים את אהבתה לטבע ואת אהבתה לאדם. פה ושם ניכרים היסוסים קלים וצצים סימני שאלה, אבל בבריאת העולם הגדולה שאנו חלק ממנה "הָאָדָם/נִשְׁאָב אֶל פְּלִיאַת הַבְּרִיאָה/לְהַנְצִיחַ נוֹכְחוּתוֹ"... (עמ' 105). יש לשמור על הקיים מכל משמר "כִּי הַקַּיָּם/שֶׁלִּי, שֶׁלְּךָ, שֶׁלּוֹ,/ שֶׁלָּנוּ!"... ואין לנו דבר בלעדיו ("בים סמלים", עמ' 95).

מה לתיאורי השואה הקשים בספר השירים?

השואה ומוראותיה הם נושא רב-משקל, חלק בלתי נפרד מספר שירה זה. היא מרחפת כענן שחור וכבד מעל עולם שאמור היה להיות פסטורלי ורווי אנושיות. אינני יכולה שלא לשאול את עצמי מה לתיאורי השואה הקשים בספר שירים העוסק ביופי הטבע ובערגה לאהבה? האם יש לכרוך אותם באותה כריכה ובמחיצת אותן תמונות טבע משובבות נפש המלוות את השירים, פרי עבודתה של האמנית, אנטה-אגי קליין.

תשובה לחשיבה זאת מצאתי אחר-כך בהיזכרי בסרט "החיים היפים" של רוברטו בניני, שהראה את השואה מזווית שונה לחלוטין מזו שהורגלנו בה. השואה מוצגת מנקודת מבטו של ילד קטן שאביו מנסה ככל יכולתו להקל עליו את המציאות הנוראה במחנה ההשמדה בו הם נמצאים ולהפוך את המתרחש למעין משחק נחשק. החיים הם יפים גם אם יש המכערים אותם ופוגעים בהם. הם ממשיכים על-אף הכל ולמרות הכל. השואה היא עובדה קיימת שאין לשכוח או להתעלם ממנה. היא תיוותר בזיכרון הפרטי והלאומי עד עולם.

באמצעות שיריה על השואה הנוראה בה חלק ממשפחתה נספתה, פורשת המשוררת על העולם יריעות משלה שאמורות לחשוף את הרוע שקיים כי היא חשה מחויבת להרים את שוליהן ולתת לנו להציץ בחבוי מתחתן. ההצצה מחייבת. מהצד שכנגד היא מניחה לשירים העוסקים באהבה וביופי הטבע לנסות ולכסות ולנטרל את הרוע. יש להמשיך ולשמור את ים הסמלים לאורו אנו חיים. להמשיך ללכת בבטחה על הגשרים שניתנו לנו ולהניח לכוח החיים, שאין למעלה ממנו, לשרות עלינו, תקווה לעולם טוב יותר. "בְּיַם סְמָלִים נוֹרְמוֹת וְסִגְנוֹנוֹת/קַיָּם גֶּשֶׁר צַר מְאֹד"...//..."אוֹתוֹ גֶּשֶׁר/זֶה - אֲנִי, אַתָּה הוּא,/אֲנַחְנוּ!"... (עמ' 95).

והצרצר עומד בשממה, רגליו איתנות על עיי החורבות ומשמיע את קריאתו אל הלילה. ובוא יבוא בוקר חדש.