הצפייה בתייר דני צעיר המקבל חבטה בפניו מרובה מ-16 היא בהחלט חווייה לא נעימה. אבל צפייה בסרטון הווידיאו המורחב - פשוט הרתיחה את דמי. הרי, במקום לעסוק בפעילויות הרגילות שחיילים עוסקים בהם, היה על סא"ל שלום אייזנר ועל חבריו להתמודד עם מה שנראה בבירור כפרובוקציה מתוכננת: המון אנשים מסביב, שלטים גדולים הקוראים "די לטיהור אתני", מצלמות מהבהבות מכל עבר, ורוכבי אופניים לועגים המסרבים להתפזר. לכן, לא היה זה מפתיע, שכאשר אחד מאותם בחורים "תמימים" החליט לנגוח חייל עם אופניו ולפתוח את כל המהומה, חייל טוב מאוד נפל בפח.
האירוע כולו הוא מחליא מכמה סיבות. קודם כל, האנשים האלה מנצלים את העובדה שרק בישראל - לא באמריקה, לא באירופה ובוודאי שלא באף מדינה ערבית - הם יכולים לעשות את השטויות האלה בלי להיענש. הם יודעים זאת והם מנפנפים בכך מול הפרצוף שלנו. עם זאת, הרבה יותר מרגיזה העובדה שבכלל התרנו לאנשים כאלה להיכנס למדינה שלנו מלכתחילה. האם אין לנו שום
כבוד עצמי? ונוסף על כל זה, במקום שהטיפול בבלגן הזה יהיה בידי המשטרה, שהיא מאומנת לטפל בצרות כאלו, הטלנו את זה בטיפשותנו על החיילים שלנו.
אבל הדבר המתסכל ביותר, במיוחד לאור האמור לעיל, הוא איך כמה ממנהיגינו המדיניים והצבאיים המהוללים הזדרזו לגנות את שלום אייזנר. אפשר רק לתהות בציניות האם אותם אנשים, כמו גם האחרים שמיהרו להוקיע את אייזנר, הרימו קול מחאה או הזילו דמעה למראה האירועים בעמונה לפני כמה שנים, פרשה עקובה מדם, שבהשוואה אליה, האירוע האחרון עם שלום אייזנר נראה כמו פרק בסידרת "לאסי".
הלקחים שיש ללמוד מן האירוע
אם נשים את הכעס ואת תסכול בצד, יש כמה לקחים חשובים מאוד שניתן ללמוד מן האירוע, עבור כל מי שמעוניין להילחם על האמת, מול עולם שנראה כאילו השתגע. הראשון הוא שצריך
להיות מודעים לתקופה שבה אנו חיים. אנחנו חיים בעידן טכנולוגי מאוד, שבו יכול כל חובבן לצלם אירוע ולשדר אותו לאלפים או למיליונים באמצעות יוטיוב, פייסבוק וכדומה. אסור להתעלם מכך. לכן, אמירתו של שלום אייזנר לאחר האירוע שחשוב יותר שחייל יבצע את המשימה שלו מלדאוג איך הוא נראה בזמן שהוא מבצע אותה, אף שהיא אמירה נכונה מבחינה אובייקטיבית, אבל היא אמירה נאיבית בהינתן המציאות הנוכחית, לצערנו.
מכאן, שמי שנמאס לו מהשקרים ומהצביעות, הן בישראל הן בעולם, ורוצה בכנות לפעול לקראת שינוי המצב, לא די שפשוט יעמוד בפינת הרחוב ויצעק את האמת. לעתים קרובות, אופן האמירה ואיך האדם נראה תוך כדי מעשה, משפיעים יותר מכל דבר אחר על עיניו או על אזניו של הצופה. בתחום זה אנחנו צריכים ללמוד מכמה ממנהיגינו. למרות שנראה שרבים מהם מודאגים הרבה יותר מדי מפני תגובת העולם, לא רק בפרשת אייזנר אלא גם במקרים רבים בעבר, יש להם הערכה נכונה לכוחם של מראות ושל אמירות בעיצוב דעת הקהל (גם אם הם נכשלים לעתים קרובות בנסיונותיהם להשפיע בדרך זו). צריך להפנים אמת זו, וצריך להשתמש באופן יעיל יותר באמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו.
הלקח השני הוא
שלא די להיות מעורבים בעשייה. במילים אחרות, אף שיש בצה"ל חיילים אידיאליסטים רבים שהם בעלי מוטיבציה גבוהה, הכוח האמיתי בצה"ל נתון בידי אנשים המושפעים מאותם ערכים ליברליים-מערביים הנפוצים בתחומים אחרים של ההנהגה הישראלית. לכן, לא משנה העובדה שרוב הישראלים היו רוצים שמישהו כמו שלום אייזנר יהיה איתם בכניסה לקרב, במיוחד לאור מעשה הגבורה שלו בחילוץ גופה מטנק במלחמת לבנון השנייה. במציאות של היום, ברגע שהווידאו הקצרצר הגיע ליוטיוב, הרמטכ"ל קבע שסא"ל שלום אייזנר אשם.
כך גם בתחום המדיני: למרות נוכחותם בליכוד של כמה וכמה חברי הכנסת לאומיים ואידיאליסטים, לא רק שהם לא הצליחו לחולל שינוי אמיתי בכיוון שאליו הולכת המפלגה, אלא שהם לא הצליחו למנוע מ
בנימין נתניהו מלמשוך את הליכוד שמאלה במהלך כהונתו השנייה כראש
ממשלה. כך למשל, במשך שלוש שנות כהונתו, חווינו הקפאת בנייה ביהודה ובשומרון, הצהרת תמיכה מטעם ראש הממשלה מן הליכוד בהקמת מדינה פליסטינאית ביהודה ובשומרון, והפקדת משרד הביטחון, רב העוצמה וההשפעה, בידיו של פוליטיקאי מאוד לא פופולרי ועויין מאוד לההתיישבות.
לכן, כדי לחולל שינוי אמיתי במדינתנו, לא די שאנשי חזון, שדואגים בכנות לטובתו של העם היהודי ושל האנושות, יהיו מעורבים בכל המגזרים השונים המרכיבים את החברה הישראלית - פוליטיקה, צבא, משפט, אקדמיה, תקשורת, עסקים וכו' - אלא הם צריכים לשאוף להגיע לעמדות המפתח המשפיעות בכל אחד ממגזרים אלה. אחרת, למרות נוכחותם המשמעותית בדרג החברים מן השורה, שום דבר לא ישתנה.
