המלחמה על העצמאות נמשכת

מדינת ישראל חגגה את יום הולדתה ה-64 וכולנו יצאנו לרחובות וחגגנו בנפנוף מנגלים, בהנפת פטישים ובצפייה בזיקוקים. למדינת ישראל יש הרבה במה להתגאות ולכן חשוב להשתתף בשמחת יום העצמאות, אבל חשוב לא פחות שלא נהיה באופוריה ונזכור שלמרות שהשגנו עצמאות לאומית אנחנו עדיין נמצאים בתהליכי הבנייה של הבית הלאומי. עבור הרבה אנשים המדינה עדיין לא הפכה לבית, והמשימה שלנו היום היא לגרום לכך שאזרחי המדינה ירגישו שאין תחליף לבית הלאומי שבנינו כאן.

המחאה החברתית חשפה את המציאות החברתית הקשה שבפניה אנחנו ניצבים, ואסור לנו להתעלם יותר מכך שאיבדנו את הדרך הערכית של אבות הציונות, ושלכן אנחנו ניצבים היום בפני משבר ערכי מסוכן. בחלוף יום העצמאות הזה, שנחגג בצל המחאה החברתית שהייתה בקיץ האחרון והמחאה החברתית שצפויה לפרוץ שוב, חשוב שנקדיש גם רגע כדי לחזור למקורות הציוניים שלנו וננסה לבחון איזו חברה רצו אבות הציונות שנקים פה וכיצד עלינו לבנות אותה.

ציונות וערבות הדדית

המאבק על כינון הבית הלאומי היה חלק חשוב מתנועת הציונות, אבל לא פחות חשוב היה המאבק על האופי של הבית הזה. החזון של חברה ערכית וצודקת התחיל בימיו של הרצל, שחלם ממרחק של דורות להקים חברת מופת בישראל, ונמשך בתקופת המייסדים שניסו לעצב את החזון החברתי של המדינה. ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, א.ד. גורדון, זאב ז'בוטינסקי ואחרים במנהיגות הציונית, ניסו לבנות בישראל חברה מוסרית המבוססת על סולידאריות, שוויון ומסורת יהודית.

בן-גוריון ביסס את המדיניות שלו על הניסיון ליצור בישראל חברת מופת ערכית סוציאליסטית, כאשר נתן חשיבות עליונה לחינוך ערכי של הנוער, לשוויון ולסולידאריות בין אזרחי המדינה. א.ד. גורדון, שלא היה סוציאליסט כבן-גוריון, דגל ב"תיקון אישי" והאמין בחינוך ובעבודת אדמה. ברל כצנלסון דיבר על שימוש בערכים הרוחניים של היהדות ועל בנייה של בית בישראל, שבו יש "אהבה ללא חשבונות" וכבוד בלתי מזויף בין האזרחים. המשותף לחזונם של כל אבות הציונות הוא שהם כולם רצו לבנות כאן חברה שונה וערכית יותר מזאת שבה חיו היהודים בגולה, שבה הערבות ההדדית היא הכוח המניע של החברה.

ההשחתה של החברה הישראלית

מצבה של ישראל מידרדר גם מבחינה חברתית וגם מבחינה מדינית, כי החברה הישראלית סטתה מהחזון של אבות הציונות והערכים החברתיים הללו הלכו לאיבוד. הערבות ההדדית שהייתה הדבר שחיבר בינינו והעניק לנו את העוצמה הפנימית ואת הלגיטימציה החיצונית, כבר כמעט לא קיימת בחברה הישראלית, ובמקום שבישראל תיבנה חברה שתהיה אור לגויים בנינו לנו חברה שבה "אדם לאדם זאב".

הרבה אנשים מדברים היום בשם הציונות, אבל למרבה הצער שכחנו מה היא הציונות הערכית, וויתרנו על כל הערכים שלנו לטובת חברה חומרנית שבה הדחפים האישיים גוברים על הערכים הלאומיים. לא מפליא שבחברה כזאת הניצול, חוסר הצדק והשחיתות גוברים על ה"הדדיות", שהייתה במרכז החזון של הרצל ואומצה על-ידי אבות הציונות שהקימו את המדינה הזאת.

בחברה מקולקלת כזאת, מעביד מנצל את עובדי הקבלן שלו ללא רחמים כדי למקסם רווח. בחברה כזאת, חבורה של נערים לא מהססים לנצל את המסכנות והמצוקה של אישה בחוף הים ולטובת הנאה רגעית הם מקיימים עימה יחסי מין בזה אחר זה. ובחברה כזאת, המדינה בעצמה פוגעת ומזניחה את החלשים והנזקקים מבלי שלמישהו ממש אכפת. ההשחתה הערכית הזאת הורסת כל חלקה טובה בחיים שלנו ומחלישה את הלכידות הפנימית שלנו ואת הלגיטימציה הערכית שלנו בעולם.

היהדות והציונות הלכו יד ביד כי המנהיגות הציונית הבינה היטב שכדי שנוכל להתמודד עם האתגרים הקשים שעומדים בפנינו, עלינו להקים כאן חברה מיוחדת שתהיה "אור לגויים" ותקרין צדק גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. עדיין לא הגענו לעצמאות ערכית ולא סיימנו לבנות את הבית היהודי, ולכן כולנו צריכים להזכיר לעצמנו גם את היהדות הערכית הזאת שכבר לא אתנו וגם את הציונות הערכית של אבותינו, שהיו מתהפכים בקברם נוכח העוולות שקיימות היום בחברה הישראלית.