נכבדי, נשיא בית המשפט העליון,
כבוד השופט גרוניס,
ברכותיי על קבלת התפקיד.
אני מכיר את עולם הבג"צ בתקופת נשיאות של כבוד השופטת ביניש, וגם קצת לפני כן, אני מכיר אותו לא לטובה וזאת בלשון המעטה, אני סבור שבשנים אלה, בית המשפט עסק גם בנושאים שלא היה אמור לעסוק בהם באופן קיצוני, דבר שגזל זמן יקר וצמצם את עיסוקו בכל הנושאים החשובים עליהם אמון בית משפט זה.
התהליך הזה החל בימיו של ה"קוסם" ברק, אך כל עוד הוא החזיק את מטה הקוסמים ביד, הוא השתמש בו בקסם רב (תרתי משמע), בעוד שכאשר העביר את המטה לשולייתו, הוצף הבית עד כי נראה היה שהוא על סף טביעה.
ובדמוקרטיה, יש מערבל כביסה, דור הולך ודור בא, הידיים על ההגה מתחלפות ועתה אתה הנהג ולדעתי התחלת ברגל ימין.
"נתת בראש" לממשלה. בלי כל קשר לעמדתי האישית, לך הסמכות, על כתפיך מוטלת האחריות, כבודך ייבחן על-פי שיקול דעתך, ושיקול דעת לא ניתן ללמוד אלא מרצף ארוך של החלטות, בנושאים מגוונים, ועל-פי מידת האיזון בין הנושאים השונים.
לעומת זאת בהיבטים אחרים אני כבר רואה ניצוצות של ישועה, ניצוצות אשר אולי הם סנונית המבשרת את בוא האביב וזאת בשני היבטים:
1) הקפדה על פרוצדורה, ודחייה על הסף של עתירות עם פגמי פרוצדורה בולטים, אשר לא ניתן לתקנם או שלא ניתן לתקנם בזמן שהשאירו העותרים לבית המשפט (ההחלטה בעניין השתתפות
יאיר לפיד כמנחה טקס בת"א בערב יום הזיכרון). מי שעתר לבית המשפט ולא הביא את יאיר לפיד כמשיב, (פגם אחד מני כמה בעתירה) לא רק שלא מילא חובה על-פי כללי הבג"צ, אלא עתר לטעמי אפילו בחוסר תום לב, ולבג"צ לא באים לפני השלמת הצ'ק-ליסט, לבג"צ באים רק עם ידיים צחות כשלג, ולהגיע לבג"צ מאחורי גבו של הנפגע הראשי, מבלי לתת לו את זכות התגובה - זה לא צח ולא שלג. (ואם היה יודע כבודו מה דעתי על לפיד, ועל מידת יושרתו, היה מבין שאני רחוק מאוד מלהיות אחד מתומכיו.)
2) טיפול אינטנסיבי בערעורים עליונים. ראיתי ב-News1 סטטיסטיקה על התערבות בערעורים של בית המשפט בתקופתך לעומת תקופה קודמת, אך מה שהסקתי ממנו זה לא מה שהסיק הכתב שהביא את הנתונים. אני הבנתי (ואני מקווה מאוד שאני צודק), שככל שבית המשפט העליון יתפנה יותר ויותר מעתירות הסרק, כן יהיה לו זמן רב יותר למילוי מגוון תפקידיו, ביניהם הליכי ערעור עליון, ואולי העיקרי שבהם - ערעור עליון.
אך יש עוד נושא חשוב, נושא הגוזל זמן רב מבית המשפט העליון, ולטעמי לשווא. והרשה להתוודות בפניך על "עוול" שעשיתי בעברי (לא לדאוג, הכל בסדר), עוול שרק אתה יכול לתקן.
בשנת 1995 "הבעירה" קבוצת הורים חדורי אנרגיה את העיר הרצליה, במטרה להפוך את מערכת החינוך העירונית. ה"קרב" ארך שלוש שנים, בסיומו הקצתה העירייה והקצה משרד החינוך סכומי עתק למערכת החינוך בהרצליה. וזאת לאחר שהוכח קיפוח מתמשך של המערכת כאן, יחסית לערים הסמוכות (בימי כהונתו של
אלי לנדאו כראש עירייה). התהליך כלל: מחאה ציבורית, השבתות ארוכות אך אחראיות יחסית של מערכת החינוך העירונית, בוררות, בוררות נוספת לצורך פרשנות לבוררות הראשונה, עקב התכחשות העירייה לתוצאותיה, מתן תוקף של פסק דין מחוזי לבוררויות, ערעור העירייה על החלטת בית המשפט המחוזי לעליון, ומשיכתו על-ידי העירייה החדשה שנבחרה ב-1998, כאשר החינוך עמד אז במוקד מערכת הבחירות. המאבק הסתיים בקיום עקרונות הבוררות ופסק בית המשפט על-ידי העירייה הנבחרת (בראשות יעל גרמן), על פני מספר שנים שלאחר הבחירות.
ראשי קבוצת ההורים (אשר לא הייתי חלק אינטגרלי ממנה אלא הייתי "רק" בעמדת יועץ) שאפה לצבור גם כוח פוליטי, במטרה, כפי שנראתה אז, להבטיח את פירות המאבק, והגישה רשימה לפקיד הבחירות. ההגשה הייתה מאוד מאוחרת, ממש בשנייה האחרונה. פקיד הבחירות גילה תיקונים בטיפקס ברשימת המועמדים (דבר היוצר חשש של תיקונים בדיעבד לאחר חתימת התומכים - כמו צ'ק שהסכום מתוקן עליו לאחר החתימה). פקיד בחירות פסל את הרשימה. עתירה לבית המשפט המחוזי בת"א נדחתה.
ואז התכנסה מועצת החכמים של הקבוצה עם כל עורכי דינה ורואי חשבונה בבחינת מה עושים, והרי על-פי חוקי הבחירות פסיקתו של בית המשפט המחוזי היא סופית. ואז בא אני האהבל, ואומר להם: חבריא, אין הרבה סיכוי, אבל בואו נעתור לבג"צ! "בג"צ שאלו המשפטנים?" בג"צ! אמרתי, בית משפט מחוזי הוא גוף מנהלי? מנהלי! אי-אפשר לפנות אליו, אז לא צריך למצות הליכים, עצם העתירה למחוזי היא המיצוי. שיהוי, ממילא אין זמן אז אין שיהוי, מחוזי זה סופי? כן! אז לכן לא נערער אלא נעתור לבג"צ כי זה תפקידו של בג"צ לדון בכל עניין שאף בית משפט אחר לא יכול לדון בו, ולעניין חוסר הסבירות הקיצוני + חריגות מסמכות, הרי יש לנו כאן ערך יסוד של זכותי לבחור (המעוגנת בעקיפין בחוקי היסוד, ובמישרין בחוקי הבחירות) אל מול הפרוצדורה ועל פניו לא ברור אפריורי מי גובר.
עתרתי (בראש קבוצת 50). בדין ישבו שלושה "תותחים" - כבוד הנשיא ברק, כבוד השופט חשין, וכבוד השופט אור. העתירה נדחתה, אבל את תוצאות נימוקיה סוחב בית המשפט העליון על כתפיו מאז, לדעתי ברמה אשר מכבידה עליו מאוד.
בנימוקי פסק הדין של כבוד השופט אור בהסכמת חבריו למותב, פתח בית המשפט פתח ענק לעתירות נגד החלטות בתי המשפט בכל הרמות. סיפרו לי עורכי דין שפסק הדין הזה בג"צ 6654/98 הלפרין אפרים ואחרים נגד פקיד הבחירות לעיריית הרצליה, נלמד בהשתלמויות לעורכי דין כפסק דין מכונן, המורה בפועל על פתיחת דלתות בית המשפט העליון לכל מי שיש לו טענה או שמץ טענה לפסק דין סופי של כל ערכאה אחרת ובלבד שלא ניתן לערער עליה יותר.
ועמנו הוא עם מתדיין ומתמקח, וההצפה לא איחרה לבוא.
אני מאמין, שהקטנת חורי המסננת בכל הקשור לזכות העמידה, תוך עמידה על דרישות הפרוצדורה, אשר יש לה מהות חשובה ביותר בבג"צ, הסרת הפרונקל הזה שאני בין האחראים ליצירתו, ואיזון נכון בין ערעורים עליונים ובין עתירות מנהליות - הם המפתח לעלייתו המחודשת של הבג"צ על דרך המלך. וכאשר יעסקו השופטים יום-יום במהות, ולא בשטויות שמסביב, יתמקצעו בקצב גבוה יותר, יפתחו כלי החלטה בריאים יותר, ויחזירו את עטרת בית המשפט העליון ליושנה.
בברכת חזק ואמץ, ואל תחת,
אפרי הלפרין
העתק: כבוד שר המשפטים, בדואר אלקטרוני.
