כתיבה כדרך לנצח את המוות

יש משמעות אחרת לכתיבה בעקבות שֵׁבר גדול, בעקבות אובדן - והספר 'פרח נדיר' הוא דרך לבטא חלל גדול, מחסור נורא - דרך לעצב היגד על החיים עצמם, על חשיבות המילים, על חשיבות החיבור בין העולמות.

כשקראתי את פרקי השירה הנכאבים והמרגשים, את האיגרות הפואטיות שכותבת עדה אהרוני לבתה טלי וינקלר, הרגשתי את הרצון לחבר בין חיים למוות. מיד עלו לפניי השורות הנצחיות של חנה גונן בפתח הספר "מיכאל שלי". משהו מרוח הדברים, משהו מרוח הבקשה המיוסרת לכתוב על דמות אהובה שמתה, משהו מזה חזר אליי.

חנה גונן פותחת את הספר "מיכאל שלי" במילים אלה: "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב, ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות".

משהו מרוח הדברים מנשב ביצירה 'פרח נדיר'. אנו חשים לכל אורך השורות על הבת שהלכה לעולמה, תחושה של התעלות מעל המוות. מעבר לכאב האישי, ניצבת מולנו הסופרת והמשוררת ומנסה לבחון את הזמן והמציאות אחרי השבר הגדול, מנסה להבין את תהליך הכתיבה שלה, את פשר הכתיבה על הדמות שאיננה. השורות המצמררות בשיריה כמו אומרות לנו: הקשר עם טלי האהובה מפכה כמעיין מים חיים, הכתיבה היא דרך להתגבר על המוות, המילים מפיחות חיים בדמות שהלכה - ומעל לכל: יש קשר מדמם בין הכתיבה על הבת שמתה, לבין הניסיון הנואש להיאחז בחיים. המאבק האמיץ ומעורר ההשראה של הבת טלי וינקלר כמו מקרין מרוחו על היצירה, על האמונה בכוחה להמשיך להשפיע על החיים, על העולם שהותירה אחריה. הערכים שהאמינה בהם מאירים את היקום כולו.

האבל מקבל בשיריה כנפיים של חיים חדשים. כך כותבת עדה אהרוני: "האבל באופן מסתורי מקבל צורה חדשה, השיר פושט את ארשת האבל החשוכה". כך בשיר 'שיר אלמוות' (עמ' 21). וכך היא ממשיכה בשיר זה - כאשר היא באה לתאר את הכוח המאגי של המילים: "והשירים הם כשמן בּשׂום, כשרף מרפא לפצעיי - אני מצטרפת אל המקהלה של בתי ושרה בכל לבי את שירה האלמותי". הכתיבה נותנת משמעות לכל מה שהיה - למוות, לחיים, לזיכרון. הכתיבה יוצרת אחדות בין כל העולמות. ובלשונה של עדה אהרוני - "במוזיקה ובמלים,/ לגרש את המחסומים".

אמצעי הביטוי הופכים לכוח מנחם, למרפא לנשמה. המילים והתווים - הכל מתחבר. השירה על טלי וינקלר הבת האהובה יוצרת אותה מחדש, יוצרת שיר שהוא השיר שלה:

"מלים, מנגינות ורגשות נלושו
ליצירה אחת של קרבה ואהבה
מבית היוצר
של טלי וינקלר"

(שם, עמ' 23)

האבל והעצב נמתקים בפריחה מחדש, בחיים מחדש של טלי, ביצירה המחלחלת והופכת להיות שיר חדש של טלי שהלכה. האמנות מנצחת את המוות. ממתיקה במשהו את הגלולה המרה. עלי מוהר כתב באחד משיריו על רגעים כאלה: "וכך התחיל העצב המתוק".

מחויבות לזיכרון

הספרות העברית ידעה מאז ומתמיד לגלות מחויבות תרבותית למושג זיכרון. המשוררים הכותבים כמו אוחזים בידם פנס אמנותי שבא להאיר עולם אפל ומפחיד, שבא ליצור אלומת אור של עולם רוחני שבו יש התחברות של המתים והחיים. הכתיבה על המתים מרפדת במעט את הכאב הזועק על לכתן בטרם עת של דמויות אהובות.

השירה על הבת הופכת לשירה על הערכים שבהם האמינה הבת האהובה, דרך להקים מן האבל הנורא עולם של ערכים מקודשים, לתת בהם חיים מרוחה של הדמות שהלכה. ההרגשה היא, שההליכה לאור הערכים, יש בה התקרבות לדמות שאבדה - יש בה משום הענקת חיי נצח לבת שמתה.

כותבת עדה אהרוני:

"נמשיך בדרכך
נקדם בחיוכך ובחיבוקך
את הערך היהודי העליון שכה אהבת:
'תיקון עולם' -
חברה ועולם יפים, צודקים
וטובים יותר
לזכרך לעד
בתי, טלי
בת האלמוות"

(עמ' 27)

העולם מתנגן אחרת כאשר מחברים אותו לעולמה של הבת, והחיים מקבלים משמעות אחרת בעקבות החיבור הרוחני הקדוש הזה. זו מנגינה שנותנת טעם אחר לכל הבריאה, לכל היקום:

"הסימפוניה שלך לא תישכח
נמשיך בכל נשמתנו לשיר אותה -
בתי טלי בת האלמוות"

(עמ' 26)

אותו יחס של חיבור עד כלות, אנו מוצאים גם במרבית השירים של עדה אהרוני. גם שיר האהבה לישראל מקבל עוצמה וצבע מן הנאמנות הזו לרוח, לתוכן - מן הקרבה הרוחנית עד דבקות דתית עילאית. כך כותבת עדה אהרוני על הקשר לישראל:

"לעזבך עתה
פירושו
כריתת ימיני -
אֶשאר בחיים
אך אהיה
פחות ממני"

(עמ' 53)

הקשר בין האם לבת הוא קשר של חברוּת, הוא קשר שמעבר לקשר בין אם לבתה. השירים חושפים ידידות בלב ונפש. קשר של חברות שנותר, שמאיר, שדולק, והמוות, שקטע הכל, לא קטע את החברות. הקשר הזה מחייב זיכרון, מחייב התחברות לדרך חיים משמעותית יותר. תודעת האובדן מקבלת כוחות עצומים - והיא שואבת מנשמת המתים, והיא מקבלת ממד של מחויבות, מחויבות לזכור את הדמות שהלכה לעולמה. המוות מקבל כך צביון נשגב. בספרות יש הד לתחושה זו, ולכתיבה יש אכן כוח לחבר ולשמור על הקשר הרוחני.

כיסופים לנשום

ולסיום - ניתן כמה שורות המאירות את ערך החיים, את הצימאון לחיים - וכוחות אלה מפכים כמעיין בכל שיריה של עדה אהרוני. הם המעניקים לה כוחות לתת חיים בדמות שהלכה לעולמה, לשאוב מן הקשר הזה עוצמות מחודשות וערכים נשגבים. אסיים בכמה שורות ברוח זו משירה של עדה אהרוני בעמוד 47:

"נכספת לנשום
מלוא עומקי
מלוא ריאותיי
כל הזמן
לא בנשימות מסחררות נעתקות" -

ובסוף השיר:
"נכסֶפת לנשום
במלואי
בגמיעות גדולות
דרך כל תאיי
כל ענפיי
כל חיי".