על האופוזיציה

פרופ' מנחם פיש, כיצד מתייחסת המסורת היהודית לקול האופוזיציוני?

"כמו כל הדברים החשובים, זה עניין שהמסורת היהודית חלוקה בו. אני חושב שסוגייה שעשויה להמחיש זאת היטב היא מחלוקת בית הלל ובית שמאי. במאמר שכתבנו חיים שפירא ואני לפני שנים הראנו כי המחלוקת העמוקה והעקרונית בין בית הלל לבית שמאי נוגעת לשאלת גבולות הסמכות של הסמכות ההלכתית: בעוד בית שמאי נוקטים בעמדה אותה אני מכנה "מסורתנית", לפיה משנקבעה הלכה היא קבועה ועומדת לדורות (ולכן הרשויות ההלכתיות שבכל דור אינן מחוקקות והן רק בעלי "סמכות שיפוטית"), בית הלל שייכים לאסכולה ה"אנטי-מסורתנית" ומעניקים לרשות ההלכתית סמכויות חקיקה ושינוי של ההלכה.

"אחד ההבדלים העיקריים בין השיטות הוא שבית הלל עסוקים בבחינה תמידית של ההלכה: האם אכן צדקו אבותינו בפסיקתם? אולי ישנה דרך נכונה יותר לקיים את רצונו של האל? ממילא, הם מפנים שאלה זו גם לעצמם ועסוקים בביקורת בלתי פוסקת של דבריהם עצמם. ואכן, ניתן לראות כי במחלוקות שבין בית הלל לבין בית שמאי, פעמים רבות חוזרים בהם בית הלל מדבריהם ומודים כבית שמאי כאשר מובא לפניהם טיעון משכנע, דבר שאינו מאפיין את בית שמאי.

"נראה כי בית הלל מודעים לכך שיכולת הביקורת העצמית שלנו מוגבלת וביחס לדברים הנדמים לנו נכוחים קשה לנו מאוד לפתח פרספקטיבה ביקורתית. בהקשר שלנו, ניתן בהחלט לומר כי הם מודעים לחשיבותה של האופוזיציה; הם מכירים בחשיבות הפולמוס עם יריב עיקש, ולכן שומעים את דברי בית שמאי ואף "מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם", כדברי הברייתא המפורסמת. האתגר הביקורתי של בית שמאי חשוב להם כאוויר לנשימה. כמי שמודעים לנטייתם להתקבע בעמדות שגורות, בית הלל מבקשים אחר פרספקטיבה ביקורתית – כזו שהאדם מתקשה מאוד לתת לעצמו.

"תרבות דוגמטית הבטוחה בקביעותיה אינה זקוקה לאופוזיציה, אבל תרבות המודעת לכך שהעולם הוא מורכב, שהנסיבות משתנות, שאנחנו רק בני אדם, שכל מה שאנחנו מחזיקים כאמיתות מוחלטות חייב לעבור ביקורת ולהיות חשוף לשאלה – תרבות כזו לא רק תשמח שיש לה אופוזיציה אלא גם תרצה לשמר אותה ולטפח אותה.

ובעולם שלנו – המודרני, המורכב והמשתנה – אנחנו עדיין זקוקים לצד אחר, אופוזיציוני, שיאתגר את המחשבה שלנו?

"בוודאי. קונצנזוס דביק ותמימות דעים הם האויב גדול ביותר של יצירתיות, קדמה ויכולת התמודדות. אני לא מדבר על יחסי המקח וממכר שמתנהלים היום בפוליטיקה הישראלית בין האופוזיציה לקואליציה, אלא על החשיבות העקרונית של סביבה ביקורתית במהלך קבלת החלטות. אנחנו מוצאים את התפיסה הזו היום בתעשיה ובצבא, המקימים מחלקות לסיעור מוחות. המטרה של המחלקות הללו היא להכניס לתוך המערכת מישהו שחושב אחרת מאשר ה'מיינסטרים'. כשזה מגיע להחלטות מדיניות וחברתיות של מדינת ישראל, במציאות מורכבת שבה קיימים איומים חיצוניים ופנימיים על המדינה ותהליכי קבלת ההחלטות הם הרי גורל – קל וחומר שעל ההחלטות להיות חשופות לביקורת משמעותית, עניינית ונמרצת.

"השאלה הקשה היא איך להמנע מיחסים עוינים בין אופוזיציה לקואליציה. איך האופוזיציה תשמר שלא להיהפך לקיצונית ומתנגחת, ואיך הקואליציה לא תגיב במגננה אטומה לכל ביקורת בונה; איך בונים קרבה בין השתיים ללא השתקת הביקורת. אלו סוגיות כבדות. במדרש "אבות דרבי נתן" כתוב שטוב שיהיה לאדם חבר שיאכל וישתה איתו, ישן איתו ויחלוק איתו סודות תורה וסודות דרך ארץ. זהו תיאור של אינטימיות מאוד קרובה. מיד לאחר מכן המדרש שואל "מדוע?" ועונה - משום שאם יטעה בדבר הלכה יהיה מי שישיב לו. כלומר, ישנו איזון מתמיד בין אינטימיות לביקורת, שכן הביקורת היא המתנה הגדולה ביותר שחבר קרוב יכול להעניק".

האם לדעתך היהדות במצבה העכשווי הצליחה לשמר את ההכרה בחשיבותו של הקול האופוזיציוני?

"ראשית, צריך לומר שאין לנו הכרעה מפורשת במחלוקת העקרונית שהצגתי בין בית הלל לבית שמאי. גם העמדה המסורתנית של בית שמאי, שבה אין לאופוזיציה חשיבות של ממש, נשתמרה במקורותינו. התלמוד אינו מדבר בקול אחד, והוא מצהיר שישנם מסורתנים וישנם גם אנטי-מסורתנים. כמו שאמרתי בתחילת דברי - הקאנון שלנו נוטה שלא להכריע בשאלות החשובות והעמוקות.

"עם זאת, לדעתי אפשר להראות כי התלמוד הבבלי, שהוא הטקסט החז"לי המחייב ביותר, הפנים בעצמו את הלך הרוח האנטי-מסורתני של בית הלל, והוא כתוב וערוך ברוח זו. השקלא וטריא, הדיבור בכמה קולות בו-זמנית, שימורה של דעת המיעוט והנחלתה לדורות – כל אלו מראים את הרוח האנטי-מסורתנית של התלמוד.

"במובן הזה, התרבות התלמודית יכולה הייתה להעניק לעולם הפוליטי הישראלי השראה רבה לקיום שיח המכיר בחיוניותה של הדעה שכנגד ושל האופוזיציה החותרת תחת הקול המרכזי. אך הדבר הזה לא קרה, משום שהמסורת היהודית האורתודוכסית, שהיא הדומיננטית במדינת ישראל, לא שימרה את תרבות המחלוקת התלמודית.

"מעט מאוד מנהיגים באורתודוכסיה תופסים את ההלכה מתוך עמדה אנטי-מסורתנית, כזו שגורסת שעלינו לחשוב מחדש על הדברים כל הזמן. בדרך כלל הם רואים באופוזיציה שלהם – קרי, הגישות הקונסרבטיביות והרפורמיות – איום ולא חלק מהשיח הבית-מדרשי. הדבר קשור גם לעובדה היסטורית פשוטה וכואבת: התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית לא ראו לנכון ליטול חלק במהפכה הציונית, ובכך גרמו לאורתודוכסיה הדתית בישראל לצמוח פרא, ללא אופוזיציה של ממש. בעולם האורתודוכסי הלא-חרדי בחו"ל, הרגישויות לשאלות שעומדות על הפרק הרבה יותר גדולות מאשר בישראל משום שהציבור הזה נתון לשיג ושיח ביקורתי מצד התנועות האחרות. האורתודוכסיה הישראלית, לעומת זאת, לא נתונה בתוך סביבה ביקורתית דתית, ולכן היא לא מסגלת לעצמה את דרכו של בית הלל. במילים אחרות ניתן לומר שהפוליטיקה יכולה ללמוד הרבה מהספרות התלמודית, אך היא יכולה ללמוד מעט מאוד מהתרבות הדתית הרווחת בישראל".