בתוך עשרות אלפי המילים שנכתבו ועשרות אלפי המילים שייכתבו על פרשת הרפז ונספחיה, כמעט תמיד נשכחת הנקודה המרכזית והחשובה ביותר. אהוד ברק הוא שר הביטחון, גבי אשכנזי היה הרמטכ"ל. במדינה דמוקרטית זה אומר שיש היררכיה ברורה ביותר בין השניים. מובן שרצוי ואף חיוני שיהיו ביניהם חילופי דעות, וגם חילוקי דעות יכולים להועיל. אך כאשר יש מחלוקת – שר הביטחון הוא הפוסק ואין בלתו (אלא אם כן ראש הממשלה או מליאת הממשלה מתערבים).

הדברים מנוסחים בצורה החדה והברורה ביותר בחוק יסוד הצבא: "ראש המטה הכללי נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון". בלי תנאים ובלי התניות, בלי קונצים ובלי התחכמויות. אם אשכנזי סבר שברק הוא שר כושל או מסוכן – חובתו הייתה להתריע על כך בפני ראש הממשלה. זכותו הייתה להתפטר ואף לצאת לציבור ולהסביר את החלטתו, ואפילו להצטרף לזירה הפוליטית ולפעול להדחתו של ברק. אך כל עוד אשכנזי היה במדים – אסור היה לו אפילו לחשוב אפילו על אפשרות שימרה את פיו של ברק. זהו העיקר וכל השאר הוא רעשי רקע.

לפעמים נדמה שהימין מתמחה בלירות לעצמו ברגל (אם לא בראש). חוק ההסדרה הוא דוגמה בולטת לתופעה הזו. הבעיה האמיתית, עם כל ההבנה לכאבם של יושבי גבעת בית האולפנה, איננה חמשת הבתים הללו, אלא 1,100 הבתים שלדברי "שלום עכשיו" נמצאים על הכוונת שלה. את מעמדם של הבתים הללו אפשר וצריך להסדיר לפני שיהיו הליכים משפטיים, בחוק צופה פני עתיד שאיש לא יוכל לחלוק על תקינותו. אבל במקום להתמקד בעיקר, בחרו בימין לנהל מלחמה אבודה על אותם חמש הבתים – וכך לא רק שנוצחו בקרב, אלא שגם מסתכנים בתבוסה במערכה. צריך לקוות שמישהו שם יתעשת לפני שיהיה מאוחר מדי.

הבשורה החשובה באמת בחוק הספרים שאישרה השבוע ועדת השרים לחקיקה, איננה דווקא האיסור על מבצעי "ארבע במאה", אלא הקביעה שבשנה הראשונה יהיה שכר הסופרים 8% ממחיר הספר לצרכן, שכן המשמעות היא הכפלה של התמלוגים הממוצעים. אבל גם זה עדיין פספוס של הנקודה המרכזית.

המצב כיום הוא, שרוב המחברים – להוציא סופרים ידועים ופוליטיקאים מחוזרים – מקבלים 12-8 אחוזים מ"תקבולי המו"ל נטו". הרשתות, החנויות, הסוכנים והמע"מ מביאים לכך שהתקבולים נטו הם במקרה הטוב 35% מהמחיר לצרכן, כך שהמחבר מקבל 3.5% ממחירו. לכן, העלאת התגמולים ל-8% היא בהחלט בשורה טובה.

אלא שאפילו אם הספר נמכר ב-3,000 עותקים – הצלחה יפה בקנה מידה ישראלי – המחבר נמצא בסוף שרשרת המזון של הספר. מתרגמים מקבלים הרבה יותר ממנו, עורכים לשוניים מקבלים יותר ממנו, לעיתים אפילו מעצבי הכריכה מקבלים יותר ממנו. וזה למרות שהמחבר הוא שעמל הכי קשה, הוא זה שבלעדיו אין מוצר, הוא זה שמוציא לעיתים הרבה מאוד כסף מכיסו, ובסופו של יום נשאר עם תמלוגים שלא מכסים אפילו את הקפה, העטים והדיו למדפסת. לכן, השינוי האמיתי צריך להיות זה שישים את המחבר במקום הראוי לו: הראשון.

כאשר פרסם נציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר גולדברג, את החלטתו בעניין זיוף הפרוטוקול בידי השופטת ורדה אלשיך, מיהרו רבים לברכו על האומץ שגילה. זה כשלעצמו מטריד אותי: אם שופט עליון בדימוס זקוק לאומץ כדי לומר את האמת על שופטת מחוזית, מצבנו רע מאוד. אלא שככל שעוברים הימים מתברר, כי גולדברג שכח את העיקר: המלצות.

הוא לא אמר מילה וחצי מילה על מה שיש לעשות בעקבות ממצאיו החמורים, טייח בניגוד לחובתו החוקית את החשדות הפליליים ולא המליץ לטפל באלשיך בבית הדין המשמעתי או בוועדה למינוי שופטים. כלומר: כל מה שעשה גולדברג היה לתאר את המציאות, שהייתה ברורה למדי. אם זה אומץ, אז אני שמשון הגיבור.

עמוס רגב וצוותו נתנו (יום ה', 14.6.12) שיעור מאלף בעיתונות מגויסת: איך לסקר את דוח המבקר על המשט הטורקי ולהעלים כמעט לחלוטין את גיבורו הראשי – בנימין נתניהו. בעמוד הראשון של העיתון כלל לא נזכר שמו של נתניהו; נאמר שיש "ביקורת על הדרג המדיני והצבאי". בעמוד 2 הופיע בכותרת המשנה דווקא אהוד ברק ("לא בחן את מוכנות צה"ל), ואילו ביבי קיבל תמונה קטנטנה לצידם של ברק וגבי אשכנזי. הפרשנים יואב לימור ודן מרגלית עשו ככל יכולתם כדי להסביר מדוע הביקורת לא שווה הרבה ומדוע המצב לא כל כך נורא. נתניהו הגיע לכותרת רק במשנה של עמוד 5: "רה"מ: הביטחון – תוצאה ישירה של ניהול אחראי ומדיניות נחושה". כמעט מחצית מאותה ידיעה הוקדשה לתגובת נתניהו ו"גורם מדיני בכיר", שכמובן ציירו תמונה שונה לחלוטין מזו של המבקר.

האמת היא, שאנחנו עושים עוול לאנשי הביביתון כאשר אנו מכניסים אותם תחת הכותרת "מפספסים", שהרי ברור שפספוס ממש לא היה כאן. כך כנראה מפרשים שם את התחייבותו של העיתון "לומר את האמת, ישר ולעניין".

על כתובות הנאצה שצוירו השבוע ביד ושם הייתה חתומה "היהדות החרדית העולמית", והמינוח בהן מחזק את הרושם שאכן מדובר בידיים חרדיות. הכתובות הללו הן רק הסימפטום לגישה הקיימת בחלק מן החברה החרדית, ולפיה הציונות גרמה לשואה – אם במישור הרוחני משום שמרדה באומות העולם, ואם במישור המעשי משום שהכעיסה את גרמניה ומשום שלא עשתה דבר כדי להציל את יהודי אירופה.

יד ושם עשה בשנים האחרונות דרך ארוכה כדי להתחבר לציבור החרדי, ואכן יש בו מבקרים חרדיים רבים. אך נותרה עדיין קבוצת מיעוט (שלא ניתן להעריך את גודלה), המעלילה על הציונות – ובמשתמע על המדינה – את העלילה הנוראה ביותר שניתן להעלות על הדעת. מכאן, שתפיסת כותבי הגרפיטי חיונית לא רק כדי להעניש אותם, אלא גם ובעיקר כדי לעקור מן השורש את מי שמזינים אותם.

לא העיקר, אבל עדיין חשוב. שמעון פרס העניק לברק אובמה מסמכים על הכרתה של ארה"ב בישראל. מהפרסומים עולה, שמדובר במסמכים מקוריים השייכים למדינה והאמורים להישמר בארכיונים ציבוריים. לשכת הנשיא לא ענתה לשאלה האם אכן כך הוא. פרס כנראה חושב שהמדינה זה הוא.