אסון הכרמל כבר נכנס להיסטוריה. הנזקים, האבידות בנפש, הכישלונות והאשמים ואולי בעיקר - הדוח שפורסם אתמול. ציפיית הנוגעים בדבר לראות, שחור על גבי לבן, שהם לא אשמים. מצערת ומעלה תהייה: האלה מנהיגיך ישראל? הטרידה אותי ביותר תגובתו של אלי ישי: "במשך 26 פסקאות חסרות תקדים, קובע המבקר במפורש שבזמן כהונתי נעשה מאמץ בשיעור שאין דומה לו כדי לשקם את מערך הכיבוי. דברי המבקר חדים ונחרצים". ולמי אכפת מה נעשה בזמן כהונתו אם האסון קרה בזמן כהונתו?
מאלי ישי, כמנהיג מפלגה דתית חשובה, אני מצפה לקצת יותר ענווה, קצת פחות להזכיר מה הוא עשה, יותר צער על מה שקרה והבטחה להשתדלות שמעין זה לא יקרה עוד. איפה האחריות המנהיגותית? איפה הרכנת הראש בענווה? הכל בודקים באשמת האחר. הכל נראה כאילו זה בסדר ובכל זאת רע.
המון סבלנות יש להם שם, לחברי ה
ממשלה. כי מה בוער להם? הדרום בוער. הפצמרי"ם, הגרדים ועוד מושגים עליהם לא ידענו בילדותנו, נשמעים ועוברים בחדשות כמו מטבעות מתגלגלות. יושבים אנשים בביתם, במדינת ישראל, ופתאום נופל משהו משמים. עיצרו את החיים, רוצו למקלטים, או שבו והתפללו שהכל יעבור בשלום. זה לא משהו שהתחיל אתמול. התופעה כבר מוכרת שנים ובכל זאת היא קיימת ועדיין לא ראינו מדיניות חדה ונחרצת. ממתינים, מתפייסים ומקווים לטוב. איפה הנחישות אותה הכרנו בפעילות נגד יהודים. מה עוצר אותם?
פתאום יש זמן וכוחות נפש מה שהכי בוער לממשלה - מלבד הרייטינג האישי - הוא 1,000 השוטרים וחיילים שהתאמנו בנחישות לקראת פינוי שכונת האולפנא. איזו השקעה מרהיבה ומרשימה! אחר כך הבטיח נתניהו מאות בתים חדשים בבית-אל, התושבים, על-פי המלצת הרב אליעזר מלמד, החליטו להתפנות משכונת האולפנא מרצון. הם נאחזים בזה כסיבה לנסיגה. למה להגיע שוב למה שכבר ראינו בגוש קטיף, בעמונה וכדומה. השר הרשקוביץ, מי שלכאורה מייצג את הציבור הדתי-לאומי, לפחות חלק ממנו, רץ למיקרופון לבשר שהוא שמח על הפשרה שהושגה בגבעת האולפנה. תמיד טוב לראות אנשים שמחים, אבל לא הבנתי את השמחה. היה עליו להצטער שנאלצו להגיע לפשרה כזאת. לברכם במילים חמות ומחזקות.
וכאן אנו מוצאים מה הכי בוער במדינה - פינוי יהודים. זה הכי דחוף וחשוב. ככה בלהט החום, תרתי משמע, יש זמן וכוחות נפש לטפל בכמה משפחות שהבג"ץ החליט שיש לפנותם. נכון שהגיעו להסכמים, הבטיחו הבטחות, אבל הבעיה בעינה. ניסור בתי יהודים וגירוש יהודים, זה הדבר שבו הממשלה מוכיחה הכי הרבה נחישות והתמדה ואם לבסוף בכל זאת הגיעו להסדר, זה לא מפני שההחלטה נכונה וצודקת. זה מפני שיש שם מנהיגים שמידתם היא הענווה, שהחליטו להרכין ראש, כדי לחסוך מנאמניהם את הביזיון של עמידה מול הרבה מידי יהודים אחרים, שיצטרכו לשחק את הרעים. ובהחלט אפשר לראות זאת כחולשה, כויתור.
