יצחק מי שיצחק אחרון, יואב...

אין פה מדינה בעצם, יש פה אוסף רופף של מגזרים שכל אחד מהם מנהל את חייו באוטונומיה מיטבית, לעיתים בניגוד אינטרסים מובהק למדינה. עולה של המדינה מוטל רק על אחד מן המגזרים באופן מלא: המגזר האזרחי – אותו חילוני/דת"לי/חרד"לי/דרוזי/צ'רקסי שמגויס במסגרת חוק גיוס חובה לצה"ל, עובד ומשלם מסים.

ההחלטה בעניין המרכז האוניברסיטאי באריאל האמורה ליפול השבוע האם לקדם את המרכז לאוניברסיטת מחקר מוכרת בישראל, הזוכה לנתח תקציבי בהתאם או להותירה כמכללה בפירוק מוציאה את כל הישראלים הגזענים ממאורותיהם.

הייתי במגרון. הסתובבתי שם, בין הרים ובין גבעות. אזור יפייפה מצפון לירשלים. נוף נאה, אוויר נקי, פסטורליה של ממש. סיפור עצוב הוא הסיפור של מגרון. משפחות צעירות עברו לשם, בנו את בתיהן, החלו את חייהן. היה שם באמת משהו מיוחד. שקט אמיתי, כזה שאפשר למצוא רק במרחק מהעיר. גם כיום ניצבים שם כמו אנדרטאות ארבעת גושי יסודות הבתים שכבר נהרסו בישוב, מזכירים מאד את מה שקרה בעמונה.

גם אם פוליטיקאים סוג דל"ת ינסו ליצור תדמית של כמו-מהפכה פוליטית שנועדה להפיל את הממשלה הנוכחית, המחאה תעבור. היא אותנטית, צודקת, חוצה מפלגות, א-פוליטית באופן מובהק. השלטון הנוכחי חייב להתמודד עמה כי במשמרת שלה נוצרה מציאות שבה מעמד הביניים, על כל פלגיו ודיעותיו הפוליטיות, מסרב לשלם עבור מדיניות כלכלית-חברתית של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים.

האבל של ימי בין המצרים יכול לכאורה להיראות לנו כתלוש מן המציאות, אבל ההיפך הוא הנכון, האבל מחבר אותנו למציאות ומונע מאיתנו לשכוח את העבר.