המשפט הישראלי, למעט בנושא עבירות מין, לא מרשיע לפי תחושות בטן, אלא יש צורך בהוכחות מוצקות. כך, לא די שכספים או כספים עתידיים (כמו במקרה מעבר עובדי ציבור לחברות פרטיות שבענייניהן קבעו בתקופת כהונתם) יעברו מידיו של גורם פרטי לכיסיו של עובד ציבור, ושהחלטותיו של עובד הציבור הזה בענייני הגורם הפרטי תהיינה לכאורה "תמוהות", לא די באלה כדי להוכיח שוחד. כי (ואכן כן) שמא הייתה כאן פשוט סימפטיה דו-צדדית לגמרי מקרית ולגמרי אפלטונית? אולי?