קרב העמדות במלחמת המעמדות

אם למישהו היה ספק, הרי שהספק הזה התאדה, נעלם, התאייד בתוך אדי הדלק ששפך על עצמו משה סילמן רגע לפני שהפך לאוד עשן לפני המחנה. זו אינה מחאה חברתית, זה אינו מאבק חברתי, זו מלחמה.

במלחמה הזו יש הרוגים, פצועים, נפגעי הלם-קרב, נכים, חולים, ילדים בחזית וקשישים בעורף, יש בה נשק, ויש אלימות קשה, ויש אובדן חיים. לא רק אובדן מצולם במצלמות סטילס של צלמי-חזית או בוידאו של נוער מהפכת האייפון, אלא שיש גם הרוגים ופצועים, נכים הלומים שאינם מצולמים. מדובר בגיבורים אשר רצים את מרוץ המכשולים של הכשל החברתי-כלכלי הגדול ביותר שהיה כאן אי פעם.

לא שלא היו כאן ימים קשים יותר, ימי צנע ומעברות, ימי מלחמת התשה וימי פחד מחורבן כולל במסגרת מלחמת יום הכיפורים. אבל מה שלא היה זה ייאוש, אובדן תקווה. חלום בלהות שמתגשם מדי יום, עם אזרחים שלא טסים לבולגריה כדי לפגוש את הטרור אלא חיים אותו כאן מדי יום.

במלחמת הכיפורים נלחמנו כלפי חוץ, וכיום אנו נלחמים את "מלחמת הכיורים", שבה נבחרי ציבור רוחצים בניקיון כפיהם ומשילים מעל ידיהם המגואלות בדם את האחריות המוטלת על כתפיהם (זו שבאה ביחד עם מכונית ה BMW). תם עידן נבחרי הציבור והחל עידן "ניברחי הציבור" - הבורחים מאחריותם.

בשדרות הקרב ובשוחות הכיורים לנטילת אחריות, מתנהל קרב העמדות. במלחמת המעמדות ובקרב העמדות הכל כשר. יצחק (צחי) הנגבי, שר לשעבר, פושע שהורשע בפלילים ועל מצחו אות קלון, מוביל מחנה של אופורטוניסטים חסרי תקנה לזרועות הממשלה רק על-מנת לקבל "חסינות" מאימת הבוחר.

ערב קודם לכן, קבוצת אופורטוניסטים אחרת רצה לזרועות ציפי לבני, בעלת הבית הקודמת שלהם, המלווה במנשק הכופה עצמו חיים רמון, ומארגנת כוח בכנסת לאנשים שאינם נבחרי ציבור (מה לנו כי נלין על שיטת ש"ס המחזיקה כח בכנסת לאדם שאינו נבחר ציבור?).

תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים עברו על שאול מופז במיטת הממשלה עד שהגיע הרגע שבו ביבי הזמין לו מונית ושיגר אותו כמו קטיושקה שיצאה לשוח.

המרוץ לראשות עירית ירושלים, המרוץ לתפקידי סגני-שר, שגרירים, ראשות מפעל הפיס, נציב המדינה במכרות האיצטרובלים של יערות אוזבקיסטן, הכל כשר.

אם למישהו היה תרסיס זבנג שמרסס "אידיאולוגיה" על הכנסת, הוא היה ממית את כולם ברגע.

מישהו מנשב לאחרונה רוחות בציבור אשר מכנות את עצמן "הליכודניקים החדשים", מה שמעיד על כך שמשהו או מישהו שם התעורר משינה עמוקה וארוכה. זה, כשלעצמו, מבורך. מאידך, הניסיון לשווק את הליכוד כתנועה מתחדשת באמצעות "ליכודניקים חדשים" הוא הטעיה גסה של הציבור וניסיון נואל להציל את הליכוד מעצמו. הליכוד בחר להיות מפלגת איו"ש הלאומני ומפלגת היאוש הכלכלי-חברתי.

עד כה לא הגיעו תלונות למשטרת ישראל על כך שפייגלין נכנס עם רובה ואיים על משתתפי ועידת הליכוד. הוא צימח אומנם זקן אבל הוא אינו טרוריסט (לכל הפחות לא במובן הקלאסי של הגדרת "טרור"). החימוש היחיד שלו היה משקפי ז'בוטינסקי ומשנה של ברית הבריונים.

הליכוד התמסר למודל של 'איו"ש וייאוש' ובזה הוא גזר על עצמו את מה שהוא היום. לפיכך, ההתפקדות לליכוד היא חסרת ערך למי שרוצים לראות כאן מדינה יהודית-חילונית, דמוקרטית-ליברלית, משני טעמים:

• מבחינה אידיאולוגית: הליכוד הוא תנועה ימנית, וככזו - משנתה הכלכלית היא קפיטליסטית ונטולת רגש חברתי, ולצד זה - משנתה המדינית גרועה בהרבה. הקוד המוסרי של הליכוד, לפיו מי שהורשע בפלילים בעבירת קלון לא יוכל להיות חבר המפלגה, נמצא תחת עיון מחודש בימים אלה על-מנת לאפשר לעבריין המורשע בפלילים הנושא קלון – יצחק (צחי) הנגבי.

• מבחינה פרקטית: הליכוד הוא מעוזם של הפייגליניסטים, והוא יותר דנון-רגב-לוין-חוטובלי ודומיהם מאשר כל מה שהיה הליכוד פעם בעברו הפרגמטי. הליכוד סופח אליו, כמו טיטול אידיאולוגי, את כל חסרי הבית של קדימה, ואל האידיאולוגיה של לאומני איו"ש חוברת עכשיו קבוצת נעדרי האידיאולוגיה המונעים מכח הייאוש, מבקשים מחסה אלקטורלי בצילה של מפלגת השילטון.

גם הנימוק של "המתפקדים החדשים", כאילו הם ישנו את הליכוד מבפנים הוא אחד משניים:

• אי התמצאות במציאות ואי הכרה בעובדה שהפייגליניזם כבר מזמן התפשט שם בשיטות שרגב הייתה מכנה בתארים אונקולוגיים.

• פעולת קומנדו בלי מוסרית שנועדה להכנס כמו סוס טרויאני למפלגה ולשנות את הקוד הגנטי שלה בניגוד לרצון חבריה (והרי זה מה שעשה פייגלין - אז מה מותר הבהמה?)

אנו נמצאים היום במצב שבו הרקב במערכת הפוליטית הוא כזה המחייב אותנו לעבור סדרה של טיפולי שורש, על-מנת שלא נצטרך לעבור כריתת לסת ועבודת שיחזור פנים.

הפוליטיקאים משחקים ביניהם כיסאות מוזיקליים שמטרתם היא שמירת השילטון, ומומחי "שיווק זבל במסווה של זהב" כבר המציאו לתופעה הזו שם שיווקי: "יציבות שלטונית", שמתפתחת לכדי "רציפות שלטונית".

במצב הנוכחי, נוצר איחוד אינטרסים מובהק בין כל חלקי האוכלוסיה האזרחית בישראל, משום שלכולם יש רק מה להפסיד מהמשכיות המצב הנוכחי. מצביעי הליכוד המסורתיים נמצאים בליבה של המערבולת החברתית-כלכלית והם הראשונים לשקוע עם הספינה החברתית-כלכלית אם יצביעו שוב לליכוד של איו"ש וייאוש.

אפילו המתנחלים נמצאים במצב שבו לכאורה הממשלה נותנת להם ביד חפצה ובזרוע נטויה, אבל גם להם היא משקרת השכם והערב וברגע האמת הם אינם יכולים לסמוך על המילה של ממשלת ישראל שכל-כך חפצה בהם כבוחרים.

מלחמת המעמדות אינה מלחמה בין מעמדות של עשירים יותר ועשירים פחות, אלא מלחמה של שרלטני תקשורת נעדרי אידיאולוגיה שאוחזים במנעמי השילטון לנוכח פני העם ועושים את צרכיהם מן המקפצה באין מפריע, לבין יתר האזרחים. מי שנהנה היום מקרבה למעמד האופורטוניסטים השליט לא יהיה מחר, משום שאם יש "איכות" אחת שתמיד קיימת אצל אופורטוניסט – זוהי הבוגדנות. היום איתך, מחר נגדך.

אנחנו ערב מציאות שבה הציבוריות שלנו תיגרר להפיכה אלימה.

"אלה הם חיינו בזמן האחרון. יכול להיות יותר טוב, יכול להיות אסון. ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה. מי הבא בתור, ומי בתור- הבא?"