אריזונה - לא מה שחשבתם!

יש איזה יופי משקר במדבר האריזוני. היופי הזה משתנה כל כמה שעות במהלך היממה. צבעי הנוף מתחלפים מדי כמה שעות, ואין זה משנה אם אתה דוהר בעמק אל עבר סן דייגו שנמצאת כבר בקליפורניה או נוסע בכביש מספר 17 אל סדונה העיר בעמק בין ההרים האדומים שעדיין נחשבת למדינת אריזונה.

הצבעים מתחלפים ובעיקר הצבע של השמים ומרכיביו, והשינוי נוצר במהירות מטורפת. פעם השמים כחולים כמו הים ונדמה לך שצריך להיות כאן תכף ים באיזה מקום. אך לפתע מתקדרים השמים והחול מתרומם מקצה האופק למעלה וצובע את השמים בצבע חום וזהו! אין שמים כחולים יותר. ומה שהולך כאן רוב הזמן בחודש יולי הן סופות רעמים שמלוות את בסופות החול. שילוב של חול ומים נדחס באוויר. ומוזר, לפעמים זה מקל על עומס החום.

אנשי העמק של אריזונה מורגלים בגשם המונסוני שמציף את המדבר כך לפתע והטמפרטורות שעלו עד כמעט חמישים מעלות בצל צונחות לשעות ספורות לטמפרטורות שפויות. בטלוויזיה תחנה קבועה רק למזג האוויר כך שאתה מקבל כל הזמן עידכונים לגבי מזג האוויר לאורך כל העמק.

אריזונה היא עמק אדיר המוקף בהרים שנראים כמו פירמידות. כשאתה נוסע בכבישים החוצים את העמק מלווים אותך הרים משונים לכל אורך הדרך, גם ההרים מחליפים צבעים, רוב הזמן הם כצבע המדבר, אך לפעמים, הם כהים, אם ענן מטיל עליהם צל. לפעמים הם בצבע כהה, ולפעמים הם מכוסים במעטה של צמחייה משונה שהיא בעיקרה קקטוסים. ולא רק ההרים מלווים אותך אלא גם גנים עצומים שפתאום פורחים במדבר. גנים של קקטוסים פראיים, יש שמורות טבע ענקיות של קקטוסים ליד טוסון. בחלקים אחרים גדלים קקטוסים ככה סתם, אבל אין להתייחס אליהם בזלזול, כאן הקקטוסים יכולים לתקוף בני אדם.

אריזונה היא מדינה צעירה יחסית. בכל מקום תלוי סמל שמציין 100 שנים להיווסדה של מדינת אריזונה. בסופרמרקט תמצא אלבום למזכרת, שבו צילומים מן המאה הראשונה של אריזונה. מדינה צעירה עם עבר עתיק.

חלום אריזונה מן הסרט של קוסטריצה התעורר אצלי לחיים בחודשיים האחרונים. יום אחד אחרי החתונה של שגיא וטל בני וכלתי עוד בטרם שיתפנו בינינו חוויות מן האירוע המשמח והיום האחרון של הלימודים בבתי הספר ארזנו כמה מזוודות. במיוחד ארזנו מזוודה אחת בתוך השנייה (לקניות, נו, מה) ונסענו עם אבא לעבודה באריזונה.

העיר שאליה הגענו כאן היא עיר שמרוכזים בה מפעלי היי-טק רבים, זו היא העיר צ׳נדלר. החברה העיקרית שעליה בנויה העיר הזאת ומרכזי הקניות שלה היא אינטל. אינטל בנתה ובונה עדיין במקומות שונים ברחבי העיר את מפעליה. יש מפעלים חדשים ויש מפעלים ותיקים ויש גם מפעלים בתהליך בנייה. לולא אינטל היו כאן עדיין מחלבות כי מדי פעם ניתן לראות רפתות ששרדו מימיה הראשונים של העיר צ׳נדלר שגם היא חוגגת מאה שנה כמו אריזונה.
צ'נדלר היא עיר לוויין של העיר הגדולה הקרובה פיניקס, שהיא בירת אריזונה. עיר הלוויין חיה בשלום עם עצמה ומרבית התושבים בה אינם נזקקים לכתת רגליהם לעבר העיר פיניקס. מעטים ביקרו בה, כי אין צורך, לכל שכונה בעיר צ'נדלר מרכז קניות ענק משלו וגם כמה בתי קולנוע מפוארים.

כשאתה מבקר במקום כלשהו תמיד מהדהד העבר ונושא את קולו בלא שצריך לבקש זאת. העבר של האריזונה הוא בן אלפי שנים, המתיישבים הראשונים חיו כאן ב-22 שבטים שנים רבות עד אשר הגיעו הספרדים לארה"ב. הם חיו בקניון הגדול, והם נכחו בכל רחבי העמק. היום רובם התערו בחברה האמריקנית וכמעט ולא מבחינים בהם בשמורות האינדיאנים. גם אין כמעט סיכוי לבקר בשמורות כי הן הפכו לחצר האחורית של החברה האמריקנית. אתה עובר בשמורה ואתה נתקל בבתים עלובים, הזנחה ועוני לעומת מרכזי הקניות והתשתיות המפוארות של האדם הלבן. התרבות של האינדיאנים נשמרת כעת במוזיאונים בודדים באריזונה אחד מהם הוא מוזיאון heard בפיניקס.

את כל הישגיהם של האינדיאנים מחקו המתיישבים הראשונים ודחקו אותם עד אשר הם הפסיקו לחיות במנהגי העבר. היום אין כמעט טקסים שניתן לחזות בהם נראה שהאחרונים היו בשנות השישים של המאה העשרים. עצוב לראות כיצד תרבות האדם הלבן מחקה לגמרי את תרבות אדומי העור. הם שהמציאו את הבד מן הכותנה ותפרו בגדים ושמיכות. הספרדים שהתיישבו במקום עם גילוי אמריקה התייחסו אליהם כאל עבדים ואף העבירו אותם עד למכסיקו שישמשו שם עבדים. לקחו מהם את התכשיטים, ונישלו אותם משטחי האדמה שלהם.

רק כעבור 150 שנה מרדו בהם הילידים. הספרדים העבירו לאינדיאנים מנהגים שלא הכירו למשל, מנהג חלוקת מדליות. הספרדים הכניסו לשימוש אצל האינדיאנים את הכסף כמתכת לעיבוד. את תנור האפייה הביאו הספרדים וכך הם החלו לאפות ולחמם בתנור. הם החלו לגדל חיטה. למעשה זה היה התהליך שביטל את חיי הנוודים שלהם. אינדיאנים חיו גם בסמוך לים והכינו תכשיטים מצדפים.

מנהגיהם של האינדיאנים הולכים ונמחקים ובספק אם יש מישהו שיכול לשמר את מנהגיהם, רופא אליל או בניית מנשא לתינוק הופכים נדירים במחוזותיהם. להם מסורת ענפה סביב בובות שהם הכינו לילדים ללמד אותם ולחנך אותם על מסלול החיים. האמנות המקורית הפכה לאמנות לאספנים, הם הפכו לאמנים חשובים בתחום ריקועי הכסף, וניתן למצוא עבודות מיוחדות של אמנים אינדיאנים ששווים המון כסף, אף שהם רכשו את המיומנות הזו והיא אינה אינדיאנית ביסודה. מוריס רובינזון שחי בין 1987-1900 נחשב לאחד כזה.

בתי הולגן ואוהלי מיוחדים לא ראיתי בכלל, רק במוזיאון הסבירה לנו המדריכה שעדיין מקיימים טקסים בתוך ההולגן שזהו בית מעץ שבו מתקיימים עד היום טקסי ריפוי אש, או טקסי חתונה, ויש פתח מיוחד ממנו יוצא העשן.

מאוד הייתי רוצה לחוות את החיים ההם שנעלמו כבר מן המדבר, האדם הלבן מנסה לשמר את יופיו של הטבע ועל כן צובע את הבתים בצבע חום, והם משתלבים עם הנוף ואין בכלל מגדלים וגורדי שחקים, רק בפיניקס יש מעט מגדלים ואלה הם בתי המלון של הדאון טאון. אבל ככה אין בתים צפופים, המרחבים מאפשרים לך לבחור שטח בינות הקקטוסים ולהתחיל לחיות. אלא שקשה מאוד לחיות במדבר ורוב הזמן הכול צפונים בבתיהם, הווילונות מוגפים הטיב כך שאינך יודע מה קורה בפנים. רוב הזמן חם מאוד בחום, וכדאי לטייל בחוץ בשעות נוחות אם אתה מסוגל לקום מוקדם או בשעות הערב.

נשמה אינדיאנית / שושנה ויג

יֵשׁ בִּי נְשָׁמָה שֶׁל אִינְדְּיָאנִית
דְּהִירוֹת סוּסִים
וְשַׁאֲגוֹת אִינְדְּיָאנִיּוֹת צוֹהֲלוֹת בְּתוֹכִי
אֲנִי מְנַסָּה לִקְלֹט אֶת קוֹלוֹת הֶעָבָר
אָזְנִי עַל הַקַּרְקַע
קוֹלֶטֶת אוֹתוֹת רְחוֹקִים.

מֵאֵיזֶה שֵׁבֶט אֲנִי
אֵינִי זוֹכֶרֶת
מִי הָיָה הַצִּ'יף הַזֶּה שֶׁאֵלָיו נוֹלַדְתִּי
מִי הָיְתָה הָאִמָּא הַגְּדוֹלָה שֶׁאוֹתִי יָלְדָה.

מָצָאתִי אֶת נִשְׁמָתִי
בָּעֵמֶק הָעֲנָק שֶׁל אָרִיזוֹנָה.
כַּמָּה טוֹב בֵּין גִּשְׁמֵי הַמּוֹנְסוּן
לְאוֹר כִּפַּת הַכּוֹכָבִים
וְצֵל הֶהָרִים הַמִּזְדַּקְּרִים כַּפִּירָמִידוֹת.
אֶתְכַּנּס אֶל הָאֹהֶל
וְאֶשְׁאַג כְּמוֹ אֲחֵי.

יֵשׁ בִּי נְשָׁמָה שֶׁל אִינְדְּיָאנִית.

כדי להשיג עבודות של אינדיאנים צריך לנסוע למוזיאון או לחפש חנויות מזכרות ואין כמעט באריזונה אלא בערי התיירות. למשל בסדונה שנמצאת ליד הגרנד קניון ליד הרים אדומים בנוף מרהיב ובטמפרטורה נוחה ניתן למצוא מזכרות בחנויות שנמצאות במרכז העיר. העיר סדונה כמו העיר טוסון שימשו בעבר בשנות השלושים עד שנות השישים כמרכזים לצילומי סרטי קולנוע אודות המערב הפרוע. מספרים שבטוסון צילמו את המערבונים המפורסמים של הוליווד. מספרים שגו'ון ויין שחקן הקולנוע המיתולוגי שיחק את "בצהרי היום" בטוסון.

ליד טוסון נמצא מרכז פיתוח של אוניברסיטת פיניקס שנקרא "ביוספירה2". זהו מרכז ניסויי שפעל בשנת 1991 עד 1994 וערכו בו ניסוי לחקות את הביוספירה הראשונה שבה אנו חיים. ב"ביוספירה 2 " ניסו לדמות חיים ובחנו האם יכולים הם להתהוות מחדש. הכניסו 8 אנשים אל מבנים מזכוכית כמו חללית והם היו אמורים לתפקד כשנתיים. ואכן הם שרדו ואף אחד לא מת. אך בסופו של דבר הניסוי נכשל כי הם הצליחו להפיק כמעט הכול, גידלו את כל מה שצרכו, אבל לייצר לעצמם באופן קבוע חמצן די הצורך לא הצליחו ועל כן הניסוי הסתיים בתקלה החמורה של חוסר חמצן. היה ניסוי נוסף שכשל אף מהר, חדל כעבור כמה חודשים. המתקן נותר עם הצמחייה המדמה את תנאי כדור הארץ לצורכי פיתוח ומחקר של אוניברסיטת פיניקס. ואורחים יכולים לבקר במקום ולקבל הסבר, בסך הכול מתקן מעניין.

ואיך החיים באריזונה? האמת, האוכל לא מי יודע מה. אין מגוון מוצרי חלב כפי שיש בארץ. אין בנמצא כמעט מוצרי חלב על בסיס שוקולד. במסעדות האוכל לא משהו, חיפשנו מקום טוב לאכול ועד עכשיו כחודשיים כאן לא מצאנו מסעדה אחת עם חומוס כמו שצריך, כי פשוט אין. כשהגענו ביום הראשון עדיין עייפים מהטיסה נחתנו במסעדה בה אוכלים בוטנים וזורקים את הקליפות על הרצפה חזרנו לשם פעם נוספת כשהיינו פחות עייפים ולא נחזור יותר.

אהבנו את היחידה הקטנה שקיבלנו כאן, את זה היינו רוצים להעתיק לישראל. לא בונים בישראל כמו באמריקה. עם כל הניסיון שלנו לחקות את אמריקה לא הצלחנו לחקות את הדבר הנכון והחשוב. הבנייה כאן אומנם היא בנייה מעץ ואולי היא זולה, אבל המרחבים שיש לך כאן בתוך היחידה פשוט מרחיבים את הלב. אנו מתגוררים במרכז בו יש יחידות מגורים ובמרכזן בריכה ומרכז שעשועים, וגם מתחם של ספא וחדר כושר. מכאן שאנו גרים ממש בבית מלון כחודשיים וזה הפלוס המרכזי.

החדרים גדולים, חדרי הארונות גם נוחים, טלוויזיות בכל חדר, מטבח מאובזר, קלאב הוטל נראה כמו שכונה ליד המקום הזה. ומה שיפה הכול מתפקד כאילו מעצמו. כשהגענו לא חיכו לנו אלא המפתח היה תלוי על הדלת והיינו צריכים לפתוח בעזרת קוד, כשצריך משהו אנו מצלצלים לאיזה מרכז ומגיעים לתקן לנו כעבור יומיים שלושה. לא נורא. פעם התפרק רגל של כיסא בפינת האוכל חיכינו יומיים וישבנו על הספה במקום...

לא באנו להשתקע כאן, ואין לנו כוונות כאלה, אנו מתגעגעים לארץ, הגזרות של ביבי ושטיימיץ נראות מכאן מתוקות, שלא לדבר על ההימנעות של השר כחלון. מכאן אני מוכנה להגן בחירוף נפש על מי שיגיד לי שראש הממשלה שלי כשל. אנו עוד מעט חוזרים! אני לא מתלהבת מהשפע האמריקני ולא מהאוכל כאן, אני רוצה כבר ללכת לסופר שלי ליד הבית, לקנות את המוצרים שלי כחול לבן, ולא את הבוטנים האמריקנים. וחוץ מזה, כולנו מתגעגעים בעיקר לים!

צבע החול / שושנה ויג

בַּיָּם שֶׁל אָרִיזוֹנָה רוֹאִים שָׁמַיִם כְּחֻלִּים
מְעַט עֲנָנִים
וּמִדְבָּר עַד קְצֵה הַנְּשָׁמָה
קַקְטוּסִים אֵימְתָנִיִּים דּוֹקְרִים בִּפְרָאוּת.

הַיָּם שֶׁל אָרִיזוֹנָה מֻקָּף פִּירָמִידוֹת
הֵן נָחוֹת בַּעֲיֵפוּת תְּמִימָה
גַּם בַּחֲשֵׁכָה וְגַם בְּאוֹר הַחַמָּה.

רַק הִשָּׁמֵר מִן הָאָדָם הַלָּבָן
שֶׁבִּצְבִיעוּתוֹ מְחַקֶּה אֶת צֶבַע הַחוֹל
וְהַיָּם כְּמוֹ הַשָּׁמַיִם בְּאָרִיזוֹנָה עֲדַיִן רָחָב
הַטֶּבַע יָכוֹל לַכֹּל.