אקדח לכל אזרח

לפני כשלושה חודשים הפכה בלה סנטורום, בתו בת השלוש של ריק סנטורום, שהגיע למקום השני בפריימריז של הרפובליקנים, לחברה לכל החיים ב'איגוד הרובאים הלאומי' של ארה"ב (NRA). כשתגדל מעט, בלה ודאי תוכל לקבל הדרכה לשימוש בנשק מחבר ותיק יותר בארגון, הווארד לודוויג, שב-2007, בגיל עשרה חודשים, הפך לחבר ה-NRA הצעיר ביותר באותה שנה. עבור מי שחושב שמדובר בגימיק בלבד, חשוב לציין שאלפי ילדים כאלו, בכל רחבי ארה"ב, מקבלים מהוריהם במתנה את הרובה האמיתי הראשון שלהם בערך בגיל שבו ילד ישראלי מקבל את הילקוט הראשון שלו.

בעקבות הטבח המזעזע שאירע בבית הקולנוע באורורה, פרבר של העיר דנבר בקולורדו, האינסטינקט הראשוני דוחף להנחה שכעת יתחולל שינוי משמעותי במדיניות האמריקנית, המתירה לכל אזרח לרכוש נשק חם. במדינות רבות בארצות הברית רכישת רובה אוטומטי אינה מסובכת הרבה יותר מקנייה של חולצה או זוג נעליים. אבל 12 ההרוגים באורורה לא ישנו את המצב: למרות הרעש התקשורתי ומספר הנפגעים הגדול יחסית, צריך לזכור שאירוע מסוג זה - ירי חסר אבחנה, ועל פניו גם חסר מניע ברור - מתרחש בארה"ב פעם בכל כמה חודשים. זוהי כמעט שגרה, וטבח אחד גדול מעט יותר מהממוצע לא ינתק את האמריקנים מהאובססיה שלהם לבעלות על כלי נשק.

200 מיליון כלי נשק

למעשה, התמיכה הציבורית בהטלת פיקוח על החזקת נשק רק הולכת ונשחקת: מעקב של מכון הסקרים גאלופ מלמד שמאז תחילת שנות ה-90 חלה ירידה חדה בשיעור התומכים בהגבלת הזכות לרכוש כלי נשק - מ-78 אחוזים ב-1991 ל-43 אחוזים בלבד כיום. אומנם "רק" 32 אחוזים ממשקי הבית האמריקניים מחזיקים כיום נשק - ירידה לעומת 54 אחוזים ב-1977 - אך בידי רבות מהמשפחות הללו מצויים כמה רובים ואקדחים. לעתים כולם בבעלות האב, שאוסף אותם כפי שאחרים אוספים בולים או גלויות, ולעתים לכל בן משפחה יש רובה או אקדח משלו. בכל מקרה, השורה התחתונה היא שבארצות הברית מסתובבים כיום, על-פי ההערכות, בין 200 מיליון ל-300 מיליון כלי נשק חוקיים בידי אזרחים - כמעט רובה או אקדח אחד לכל תושב. אין פלא אפוא, שבכל שנה נרצחים באמריקה בנשק חם יותר מ-10,000 בני אדם - יותר מפי שניים ממספר החללים האמריקנים בכל שמונה וחצי שנות המלחמה בעירק. דוח של האו"ם מ-2009 מצא ששיעור מקרי הרצח בנשק חם בארצות הברית גבוה פי 15 בקירוב מאשר בגרמניה, ופי 40 בקירוב מאשר בבריטניה, שבה יש חוקים נוקשים ביותר נגד החזקת נשק.

ולמרות זאת, רוב האמריקנים מעדיפים את המשך המצב הנוכחי על פני מה שהם תופסים כהגבלת אחת החירויות הבסיסיות ביותר שלהם - הזכות להגנה עצמית. על-פי הלוגיקה שלהם, במדינה שבה שיעור מקרי הרצח גבוה כל כך, חייבים לאפשר לאזרחים שומרי החוק להתחמש על-מנת להגן על עצמם. הנשיא אובמה, שאפשר לשער שבלבו פנימה תומך בשינוי דרמטי של המצב הנוכחי, מודע לכך שרוב הציבור חושב אחרת. הוא מצוי כעת בעיצומו של קרב צמוד ביותר על הנשיאות, קרב שיוכרע בקולותיהם של המצביעים העצמאיים מהמרכז הפוליטי. לאחר חקיקת הרפורמה בביטוח הבריאות, שמחייבת כל אמריקני לרכוש פוליסה גם אם אינו מעוניין בכך, הרפובליקנים מנסים לצייר את הנשיא כאויב החוקה וחירויות הפרט. אין לו שום כוונה לשחק לידיהם ולתת להם עוד תחמושת בדמות הצהרות מהפכניות הנוגעות למדיניות הפיקוח על הנשק. בין כה וכה אובמה יודע שלהצהרות כאלה לא תהיה משמעות מעשית.

הזכות לשאת נשק נובעת מהתיקון השני לחוקה האמריקנית, ושינויו דורש הליך חקיקתי מסורבל מאין כמוהו שלמעשה בלתי אפשרי להוציאו לפועל כל עוד שיעור גדול מהציבור מתנגד לעניין.

התיקון השני אושר בשנת 1791 כחלק מ'מגילת הזכויות' האמריקנית - עשרה סעיפים שהוספו לחוקה מיד לאחר אישורה, ומטרתם העיקרית היא להגן על זכויות הפרט מפני כוחה של המדינה. למעשה, הוא קשור רק באופן חלקי מאוד לזכות להגנה עצמית מפני פושעים, שבה נאחזים כיום המתנגדים לביטולו או להגבלתו. אחת הסיבות העיקריות לאישורו נעוצה בעובדה שמייסדיה של ארצות הברית פיתחו סלידה ופחד מפני כל סוג של שלטון מרכזי, כתוצאה מניסיונם העגום כשהיו נתיני הכתר הבריטי. לכן הם ביקשו לאפשר לאזרחי המדינות השונות להחזיק נשק כאמצעי התגוננות מפני רודנות אפשרית של הממשל הפדרלי.

בתחילת ימיה הייתה אמריקה קונפדרציה רופפת למדי של 13 מושבות נפרדות, ולא המדינה המאוחדת בעלת השלטון המרכזי החזק שאנו מכירים כיום. המושבות חששו שביום מן הימים יפלוש אליהן הצבא הפדרלי מסיבה כלשהי, ואף חששו זו מזו. לכן כל אחת מהן קיימה מיליציה אזרחית שחימושה הושתת על נשקם הפרטי של התושבים (ה"מיליציות" הללו קיימות עד היום בדמות 'המשמר הלאומי' של כל מדינה, אך כיום מדובר ביחידות צבאיות לכל דבר, הכפופות לצבא הפדרלי ומצוידות בנשק כבד, כולל טנקים ומטוסים, ולא ברובים שמביאים החיילים מהבית). אבל האמת היא שמעבר לנימוקים הפורמליים, נראה שהזכות להחזקת נשק עוגנה בחוקה גם מסיבות תרבותיות - רובי הציד היו חלק בלתי נפרד כמעט מכל משק בית בספָר האמריקני, ומבחינה זו מדובר במסורת שעוברת מדור לדור.

ציד למטרות ספורט הוא תחביב שמיליוני אמריקנים עוסקים בו באופן קבוע, והם רואים בכל ניסיון להגביל את הזכות לשאת נשק איום על המסורת הוותיקה הזו. בקרב תומכי המפלגה הרפובליקנית העניין כה מושרש, עד שהמועמדים לנשיאות דואגים לחלוק עם הציבור את זיכרונות הילדות הנעימים שלהם ממסעות הציד שערכו עם משפחותיהם. בפריימריז בשנת 2008 הסתבך מיט רומני לאחר שסיפר בנוסטלגיה על עברו המפואר כצייד, ולאחר מכן נחשף שכמעט לא עסק בספורט זה.

בדיקת רקע של שניות

אולם על-אף ההגנה שמעניקה החוקה לבעלי כלי נשק ולאנשים שמעוניינים לרכוש אותם, המצב איננו אחיד בכל רחבי ארצות הברית. חלק מהמדינות, כגון ניו-יורק, העביר חוקים מקומיים שאמנם לא יכולים למנוע מאדם ללא עבר פלילי לרכוש נשק, אך הופכים את התהליך למסורבל ומתיש. על-מנת לרכוש נשק בניו-יורק יש למלא אינספור טפסים ומסמכים, ולהמתין חודשים ארוכים עד ששלטונות המדינה ישלימו את בדיקת הרקע של הרוכש. מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו-יורק (שאינו משתייך כיום לאף מפלגה), נחשב לאחד המצדדים הנלהבים ביותר בהטלת מגבלות על רכישת כלי נשק. לאחר הטבח בקולורדו קרא בלומברג לנשיא אובמה ליזום שינוי מדיניות בנושא. גם קודמו בתפקיד, רודי ג'וליאני, תמך בהגבלת הזכות לרכישת נשק כחלק ממאמציו (המוצלחים) לנקות את העיר מפשע, ועניין זה פגע בו כאשר ביקש להתמודד על המינוי הרפובליקני לנשיאות ב-2008.

לעומת המצב בניו-יורק ובמדינות אחרות, במדינות רבות, בעיקר בדרום, אפשר פשוט להיכנס לחנות הנשק המקומית ולצאת עם אקדח או עם רובה. אפילו רשתות השיווק הגדולות ביותר, כגון ענק הקמעונאות 'וולמארט', מציעות על מדפיהן מגוון רובים ואמצעי לחימה. במקרים רבים בדיקת רקע הרוכש כוללת חיפוש של כמה שניות אחר הרשעות פליליות במאגר מידע ממוחשב, שלא פעם מתעלם משום מה מאירועים כגון אשפוז במוסד פסיכיאטרי, נשירה משירות צבאי או מלימודים גבוהים מסיבות נפשיות וכדומה.

ואכן, בעוד הליברלים מצביעים על הקלות שברכישת נשק כגורם העיקרי לתקריות הירי החוזרות ונשנות בארצות הברית, צ'ארלס קראוטהאמר, הפרשן השמרני היהודי של רשת 'פוקס ניוז', העלה סברה נוספת שיכולה להסביר - ולו באופן חלקי - את תפוצת התופעה. קראוטהאמר, פסיכיאטר בהשכלתו, הצביע על כך שפעילותם של ארגוני זכויות האזרח בארצות הברית יצרה בעשורים האחרונים מצב שבו קשה מאוד לאשפז בכפייה אדם במוסד לחולי רוח, גם אם ניכר שהוא סובל מהפרעות נפשיות חמורות. רבים מאוד ממבצעי מעשי הטבח חסרי ההסבר, לכאורה, התגלו כאנשים מעורערים בנפשם, ואפשר שלפני עשרים או שלושים שנה הם היו מאושפזים בעוד מועד ומעשיהם היו נמנעים.

פרשן בולט אחר של 'פוקס ניוז', ביל קריסטול (גם הוא יהודי), הפתיע כשאמר לאחר הטבח בקולורדו שיש להגביל את זכותם של האזרחים לרכוש רובי סער ואמצעי לחימה שאינם מיועדים באופן מובהק למטרות ספורט או הגנה עצמית. למרות זאת, קשה להאמין שבעתיד הקרוב יתחולל שינוי כלשהו בנושא - האמריקנים פשוט אוהבים את הרובים שלהם יותר מדי, והם מוכנים לשלם תמורתם מחיר של מעשה טבח מטורף בכל כמה חודשים.