קדמת עדן

עד היום, משאני נתקל בו בספרייתי אני חש עצמי נוגע באיזו ערגה שהצליחה המשוררת העדינה והאנינה הזאת, שרה אדר, להעביר בשדרת התחושות שלי. כותרת הספר מבטאת בהחלט את טעמו, טעם הדבש שזורם לאורך דפיו. הייתי רוצה, אפוא, להגיש לה את השיר הזה שלה, במטותא, כדי לגעת בה חזרה:

אישה דקה
גבעולי שערה זוהַבים בפִזְרון אלומה,
עוטרים אגמי עיניה,
אישה יפה
באמצע חייה עומדת,
שמי העולם כלו נוטפים מעיניה
דמעה אחר דמעה.
("באמצע החיים", עמ' 12)

אמצע חיי מלאך? והלא דמעותיה הן השמים. אולי זאת דמעה של השתאות, של פליאה והתפעלות. כי אין סיבה רעה לדמעות בעולם המצויר שצובעת שרה אדר עבורה, או עבור עצמה. ומי הנערה הזאת? שמא בת דמותה? וכשהיא כותבת עוד על אותה נערה קסומה, דומה שזו משמשת לה עילה לתהילת הטבע שהיא באה לתלות עליה. בדימויים עשירים, בתחושה של רטט היא נוגעת ביופיים של הדברים, אם זה מבטו של בז, אם זה אגל של טל, ואם זו דמעת הבדולח השקופה שצונחת מזווית עינה של אותה נערה. אך היותה ענוגה מחפה על עיצבונה, ממתיק אותו, מפתה את הטבע סביב.

החיוך החיוור בזווִית הפה
אפילו הוא
מחה בסתר עיצבונו.
מבטה לא מכאן,
שתיקתה
התייפחה באזני הרוח
הרוח נְשַאה על כנפי תוגתו
אל הים.
("מבטה לא מכאן", עמ' 18)

ואולם הטבע משיב לה בהדרו, ואמשיך את רוח השיר הזה שמצוי בתחילת הספר עם השיר האחרון שבו, זה הסוגר:

כבר לא ילדה האוצרת דבר בגומותיה.
וכל רואֶהָ, גומע בעיניו מתיקותו.
אישה
דבשה חתום
אַסוּם במכְלֵי נפשה, שמוּר לבעליו.
(עת הדבש, עמ' 99)

בוודאי תביא אותו רוח כחלחלה של ערב, ואולי אור מופז של בוקר, והלא כוחה של גברת אדר רב בדימויים, בתיאורי הטבע, וכאילו זה כוח אין-סופי. הטבע הזה נותן לה את ברכתו לצייר אותו במילותיה והיא מלטפת ומברכת אותו. הוא מענג אותה ביפעתו, היא מחזירה לו בנאמנות בשיריה ושניהם נשכרים מכך. אין הבדל על מה או על מי היא כותבת, בא הטבע ונכרך עליו, זורם בו. התחושה היא שהינה חלק ממנו וכך הוא נכתב על ידה ונוגע בכל מה שהיא נוגעת.

עומד היה על קצה קצהו של אמיר הברוש
ללכוד את השמש בזריחתה -
כך מדי בקר בבקרו.
היה מסדר נוצותיו בקפידה,
בעוד עינו החדה
מתיירת בגבול נחלתו
סמורה למקום עמדי, צפו עינַי
בצללית הכהה, החדה,
של הברוש והבז במרומיו,
עטורי ההילה הבוהקת.
עוד זריחה.
("הבז", עמ' 64)

הנה אם כן, בכל דבר היא רואה את האורות, את הגוונים, את הריחות, את הטוב והנעים. ואין תחושה של התחנחנות בשורותיה, התחושה היא שזה אכן כך. כאילו ניחוחות באים ומציפים אותה. היא מתמסרת כולה, וגם אם היא פוגשת איום יחסי היא מצליחה למצוא את הטוב באותו עולם מיוחד וצבעוני שלה. לפי כך אני מתרכז בכל מקרה בשירי הטבע, שבמזוקקים שבהם יש ערגה למשהו מופשט, עולמי, קוסמי, כמעט סגידה אל הדבר הגדול שמקיף אותה, אל ההוויה שפוגשת אותה מדי בוקר ומלווה אותה בסוף היום אל תוך הלילה.

כל הלילה ירדו מטרות
אבל עכשיו
השמים תכולים והראות צלולה
עד אפסי עומקם.
לא כן נפשי. ישובה על הסלע הזה,
מתאמצות עינַי להביט אל תוכה
וכל שרואות
שברי שמשות עטופים
עלטה
("שברי שמשות", עד' 20)

ואכן כך, היא מתמזגת עם החומר שממנו נבנה העולם. והלא האור עובר בה, נפשה פנימה נעשית נחשולים של בוהק, של שמשות משתברות ועלטה שהיא אולי תוצאה של סנוורים מן האור. כי נפש כזאת לא ייתכן שתהיה בה עלטה. או שמא, אני חושש לומר, בתוך כל התפארה הזאת, בתוך כל הנאדרות של הטבע שחובק אותה היא חשה קטנה ופגיעה כל כך, ואולי אף אינה אלא אותה נערה הבוכה ברוב נהרה ובמין מורא אל הרוח.

אך הנה באה האהבה על גווניה, מטעימה את הכמיהה, והטבע מגייס עבורה הפעם את השַחרור הקטן והענוג שבא לשורר לרגע במקומה.

חבוי בסבך העץ
נותן היה בשיר קולו
עולה ומסתלסל במתיקות כזו, אֵלִי!
יכולתָ לגעת בצליל -
לנשום את הכמיהה שבאוויר,
הן אמרתי לך:
כל ערגתו נתן בשיר,
קורא לשחרורית שלו לבוא.
("שחרור", עמ' 26)

אני מתפתה למעֵט במילים ולהביא לכאן את רוב השירים, אך אם כן מוטב לקרוא את הספר עצמו, את כולו. עם זאת איני יכול שלא להביא לכאן ליקוטים קצרים לדוגמה מתוך אסופה של שירים קצרים מתוך הספר, "אגלי אור" שמו, שכולה טעימות של מתכוני טבע מופלאים:

פתאום שוסעו העננים ביד נעלמה / ומן השחור האפרפר פרצה השמש / נוטפת כולה אגלי אור - (אגלי אור, עמ' 70).
ראיתי הר / רודף רֵעו / וגיא אל גיא גיל דִשְאו מוריק-מצהיל - (כלניות, עמ' 70)
ושם על הגבעות / חוללו שִבלֵי אזוביון תכולות ברוח הרכה / והשמש נטף דבש - (היה אביב, עמ' 71)
זוהרת וצהולה, כטוב לבה בניחוחי הקיץ / היא מפריחה צחוקים של אש / בתִפרחת עולזת -
(בוהיניַת גלפיני, עמ' 72)

עוד רבים מאלה כאן ולמקראם נדמה שכל החיים אינם אלא אלגוריה יפה ומתמשכת. דומה גם שהמשוררת אומרת בואו וטבעו בטבע, בואו והתבשמו בריחות והשתקפו במראות, עורו אל זהבה של השמש והעריבו את יומכם לקול רחשיה של רוח מתרוננת. זהו עולם אוטופי, מלא מראות, ריחות וצלילים מוכרים למי שביקרה ככל הנראה בגן עדן. כי אין היא יכולה לגעת בדבר בלי לחוש את הרטט שחולף בו. אינה יכולה לראות דבר בלי להיספג באור שנובע ממנו. היא חשה את שמחת העלה הירוק כאשר אגל של טל נח עליו. זאת המליאות של חייה, אור וצבע וצליל. כך כל דבר מתעצם בהכרתה, המראות יפים יותר, הצלילים נדירים יותר, הגוונים עמוקים יותר, הטעמים ערבים יותר ומלאי ניחוחות. כך גם בביטויי האהבה העדינים כל כך.

גרגרים של תות ריחני
הביא נערי לאהובתו.
עינַי במאורות עיניו,
ידי בזהב העתיק
של תלתליו שפתַי בשפתיו
התות בפינו.
("גרגרים של תות", עמ' 27)

אפשר כמעט לחוש את הנימוחוּת של התות העסיסי הארגמני בין שפתותיהם, נמהל בדודי פיותיהם, וכשאני קורא על המשוררת בדש הספר אני מבין מאין כל זה בא אליה. אבל זה לא יכול לבוא לכל אחד, זה בא לה כי היא נולדה לשורר. וכמי שגדלה בחיק הטבע, כמי שעולמה הוא הגינון וגידול הפרחים והעלווה הירוקה ששופעת סביבה, הרי כישרונה הנחה אותה לכתוב על מה שהיא אכן כותבת, ואיך שהיא כותבת את הדברים שרוגשים בתוך נפשה. היא חשה חלק מאותו טבע, לא רוצה לעולם להיפרד ממנו, היא שווה לו, ואפילו השמש הזורחת רואה בה שווה בין שווים:

להרף עין אחד, בזריחתה,
הביטה בי השמש בגובה עינַי
ולא היה במבטה אף שמץ רַהַב.
היה לה חיוך תפוזי שנמס ופשט
וגלש כמו דבש ענברי להזהיב פני בקר.
התבוננתי בה עין בעין, אישה באישונַי.
("ולא היה במבטה אף שמץ רהב", עמ' 98)

מאַיִן עזוּת הדמיון הזאת, איך הייתה השמש לאישה הגדולה מן הרקיע, שמביטה הישר אל עיניה של המשוררת? האם היה זה רגע לפני הזריחה, בעודה בוקעת? או שמא הייתה זו הזיה? מבט עיניים בין שתי נשים? מתרככת ואולי נעשית כמו חלמון של ביצה כדי שהמשוררת תוכל להישיר אליה מבט? (ואולי ראויה שורה זו לפרשות נוספת). בכל מקרה, משום תחושות אלה שלה, של שוויון מוחלט, רוצה היא להפוך לנצח חלק מן המהות המופלאה הזאת שזורמת בתודעתה. בחינת מן הטבע באתְּ ואל הטבע תשובי.

חבקני הר,
תנני שלוה גדולה לכסות אֵינוּתִי
אֵימתִי להַסות בַדממה הרוגעת ממךָ
אלַי.
אשרי הר,
מול יפעת שׂגִיאוּתךָ
אהיה שוכנת כל ימי חיי
שלאחר מותי
("תנני שלוה גדולה", עמ' 59)