אין בצה"ל ולא בשום גוף ביטחוני אחר רצון להמרות את פי הדרג המדיני. גם ראשי הצבא למדו פרק בדמוקרטיה והם יודעים היטב מהם נהלי העבודה בין הדרג המחליט והדרג המבצע. אלא מהי? הבעיה של נתניהו ושל ברק היא שנוצרה כאן סיטואציה עדינה מאוד: לראשונה בתולדות המדינה, מרבית הדרג המבצעי, ראשי הצבא וזרועות הביטחון האחרות, אינם משוכנעים שפעולה צבאית ישראלית בלבד, ללא ארה"ב והעולם המערבי, לא זו בלבד שלא תשיג את מטרותיה, אלא תגרום להסלמה כה חמורה עד כדי סכנה ממשית למאות אלפי אזרחים בישראל. יחד עם זאת, מעולם, ממש כך, לא הצהירו ראשי הדרג המבצעי שהם לא יבצעו את המוטל עליהם ביום פקודה. נהפוך הוא: הרמטכ"ל הצהיר יותר מפעם אחת שצה"ל מוכן לכל פעולה שהדרג המדיני יטיל עליו לבצע והוא יעשה זאת בצורה הטובה ביותר שהוא יכול.
כאן אנו מגיעים לשורש הבעיה הרחבה יותר. מאז קום המדינה ועד היום, הממשק שבין הדרג המדיני לדרג הצבאי גורם לצרות צרורות. הצבא, באמצעות אגף המודיעין, נדרש לחוות את דעתו, כל שנה, לגבי הערכה הלאומית, הווה אומר גם בנושאים שהם מדיניים ממש. זה לא תפקידו, זה לא ייעודו, וזו גם לא מומחיותו. הנוחות של הדרג המדיני להסתמך על המלצות הצבא בנושאים מדיניים או היבטים אסטרטגיים רחבים שאף צבא בעולם אינו עוסק בהם, גורם לכך שהדרג המדיני מחליט בדיוק כפי שהצבא ממליץ. ניעזר בכמה דוגמאות כדי להמחיש את הבעייתיות.
למרות שלוי אשכול היה ראש
ממשלה שאינו בא מן הברנז'ה הצבאית, ראייתו את המצב האסטרטגי ערב מלחמת ששת הימים הייתה מעולה. הוא ניסה בכל כוחו לעמוד בפני צמרת צה"ל שרצתה מאוד להתחיל את התקיפה לפני יוני 67'. אשכול שילם על כך בתפקידו כשר ביטחון, זאת לאחר היווצרות לחץ בלתי אפשרי עליו מצד הגורמים הצבאיים והביטחוניסטים. למרות זאת, אשכול הצליח לעמוד פרק זמן בפני ראשי מערכת הביטחון והפירות הצבאיים לוו בהישגים מדיניים שאין למעלה מהם.
"שפוט" של הצבא מנחם בגין היה "שפוט" של אנשי הצבא. הוא ראה בהם גיבורים, וכל מעשיהם מלאכת מחשבת. התוצאה של התייחסות זו לא איחרה לבוא: מלחמת לבנון הראשונה תירשם בהיסטוריה הישראלית כאחת הדוגמאות של רפיסות כלפי הדרג המבצע מצד הדרג המחליט. יודגש כאן שלמלחמת לבנון הראשונה היו מטרות מעבר לכל מה שהוכרז בתחילה. היה ניסיון כושל להשתמש בכוח הצבאי כדי להמליך שלטון אחר בלבנון.
רפאל איתן כרמטכ"ל, ושרון כשר ביטחון, היו שותפים נאמנים לתוכנית זו. מה קרה למנחם בגין בעקבות חופש הפעולה המוחלט של הדרג הצבאי-ביטחוני, כולם יודעים.
מלחמת יום הכיפורים גם היא דוגמה של ניסיון להסתמך רק על הדרג הצבאי בהערכות השונות. נכון, מלחמת יום הכיפורים היא מקרה בוחן יותר מורכב, אך אם נפשט זאת, המסקנות הכלליות תהיינה זהות לאלה שבדוגמאות האחרות.
הפטפטת, כפי שכינה אחד העיתונאים הבכירים במאמר מלפני כמה ימים, את התבטאויותיהם של ביטחוניסטים למיניהם, במדים או לשעבר, היא פועל יוצא של תרבות הדיון הציבורי בישראל. לא תהיה זו קביעה כה מרגיזה אם נאמר שבנושא כה גורלי לאזרחי ישראל, דיון ציבורי איננו פסול. מה שכן פסול הוא גילוי סודות תוכניות מבצעיות, כביכול. והחשוב ביותר: מרבית המומחים אינם מתייצבים לצדו של ראש הממשלה ושל שר הביטחון באשר למדיניות הרצויה כלפי אירן. חובתם של ראשי מערכת הביטחון להשמיע את דעתם המקצועית, להבהיר סכנות ולהציע חלופות. על הדרג המדיני להנחות את מערכת הביטחון ולהורות לה להתכונן. אין צל של ספק שמערכת הביטחון וצה"ל יעשו כמיטב יכולתם.
ההחלטה אם לתקוף או לא באירן חייבת להישאר בידי הדרג המדיני. האם אזרחי ישראל יכולים לשון בשקט לאחר שראש הממשלה קבע שהוא אחראי על התוצאות, זו שאלה של טעם ושל אמונה באיש מצד כל אחד מאזרחי ישראל.
תומכי ה'איחוד הלאומי' מוזמנים להיכנס ל'בית היהודי' בכניסה הראשית 
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
