בתרבות הצריכה והרייטינג אשר השתרשו בישראל המודרנית, יש עדיין הצגות ותיאטרון אשר שמים דגש על ערכים של אנושיות, נתינה וכבוד לזולת. כל זאת מבלי לפגום ברמת ההשקעה הגבוהה בתפאורה, בתלבושות וכמובן ברמתם הגבוהה של צוות השחקנים והבמאים. קבלת ההכרה השנה בתיאטרון "גושן" כתיאטרון רפרטוארי בהחלט ראויה.
"הזמיר" האגדה הידועה והקסומה של הנס כריסטיאן אנדרסן אשר נכתבה במאה ה-19, עדיין אקטואלית מאוד בימינו. בתקופתנו, הטכנולוגיה מחליפה את התקשורת האנושית וגורמת לנו ולילדנו ניתוק רגשי מהסביבה. גם בהצגה, קיסר סין מסתנוור מזמיר מכני, אך בסופו של דבר מגלה כי שירת הזמיר האמיתית היא שנותנת לו כוח לחיות והזמיר הפשוט הוא הידיד האמיתי.
ההצגה אף מעבירה מסרים של צדק חברתי ומנהיגות. אומנם העלילה מתרחשת בשלטון יחיד של קיסר, אך יש אפיונים דומים גם בדמוקרטיה המערבית ושאלות שעולות בעקבותיה- האם באמת השלטון הנבחר (גם אם הוא דמקורטי) מקשיב לרחשי העם, האם החלטות וחוקים חדשים מתקבלים באופן מעמיק ורחב וכמובן מאבקים ותככים פנימיים שקיימים בכל צורת שלטון. משפטים כגון: "אין שלטון ללא מתנות" ודאגה על-ידי טאי צ'י (שר החצר) ושנג פה (מנהלת הארמון) כי הקיסר פתאום יתחיל לחשוב על צדק חברתי, מעלים שאלות ודיון על ערכים דמוקרטיים ומקומם בחברה שלנו.
ההצגה מסופרת בשפה תיאטרלית גבוהה ומשלבת קטעי שירה ומוזיקה מרשימים (פזמונים של יאיר פרומר ומוזיקה של יוסי סידי). נציין את התלבושות המרהיבות והמסיכות (שאותן עיצבה אולה שבצוב), התנועה (הכוריאוגרפית לימור רוז) ,התפאורה המתחלפת (שעוצבה על-ידי טליה אוטולנגי) והצלליות (עיצוב תאורה על-ידי אורי מורג)- כל אלה, ממש כמו בתיאטרון סיני. כל דמות מאופיינת בגלימה ומגבעת ייחודית לה, כאשר הצבע הצהוב הוא השולט. היחיד שבצבע אפור ולבן הוא, כמובן, מי אם לא- הזמיר.
ההצגה הועלתה בתיאטרון גושן לפני 10 שנים וחזרה שוב בימים אלו. צביה הוברמן שעיבדה את האגדה וביימה את המחזה, בהחלט משלבת בהצגה הומור, עצב, תנועה, שירה מהוללת ורגש. צוות השחקנים המצוין: ערן פרץ (הקיסר) , נעמה בסון (הזמיר), אסף דגני (טאי צ'י), דורון ישינסקי (המספר), תמר רצבי (המשרתת מי) וגלית קפויה (שנג פה) כולם בעלי קול ערב (כזמיר..) יכולות גבוהות של משחק, תנועה ודיקציה מושלמת.
משך המופע הינו כ-50 דקות וההצגה מאושרת על-ידי סל תרבות לישראל. ההצגה מתרחשת גם ברחבי האולם, כאשר הדמויות יורדות מהבמה, לחפש את הזמיר ביער. זה קטע השיא בהצגה, שבו קהל הילדים צחק והשתתף בחיפושיהם.
קצב ההצגה אינו פשוט לילדים בגילאי גן ואפילו כיתה א'. חן (שעולה לכיתה ב') נהנתה, מחאה כפיים, השתתפה בחיפושים אחרי הזמיר אך לא ממש הפנימה את המסרים, וזכרה מההצגה רק כי "כיף לקבל מתנות". משפט זה ממחיש עד כמה תרבות הצריכה מושרשת בחברתנו, כבר מגיל צעיר וכמה חשוב כי הצגה זו תוצג, בכמה שיותר בתי ספר. מומלץ אף לערוך פעילות ודיון בעקבות הצפייה בהצגה (ניתן לראות הצעות לפעילות בתוכניית ההצגה).
"אבקת הקסם" מסע קסום בקרקס הצעצועים של רון, הילד הדחוי חברתית, יחד עם חברו הצעצוע בולי הליצן. במסע זה נפגשים השניים עם אנשי הקרקס (מאלף אריות, להטוטנים, דינה בלרינה ועוד, שלמעשה חברי הכיתה במציאות..), המתכוננים למופע הערב. רון אשר רוצה להצטרף למופע נתקל במכשולים לאורך כל הדרך ונדחה שוב ושוב, כמו בחייו האמיתיים. רק לאחר שהוא מקבל את אבקת " הקסם" מהחברים הליצנים של בולי הליצן, הוא מקבל כוח, מציל את דינה בלרינה ,והופך להיות רקדן ראשי יחד עימה. באופן מפתיע הוא מגלה כי היכולת לעשות כל דבר שירצה תלויה בו ולא באבקה, שבעצם הייתה נצנצים פשוטים (שניים ב 10 ש"ח).
בדומה להצגת "הזמיר" יש מסר חינוכי לילדים (וגם לנו כמבוגרים), שבהם טמון הכוח, שחשוב לאזור אומץ ולנסות, כי בכל אחד מאיתנו יש את היכולת לעשות כל דבר שנרצה. בשונה מהצגת "הזמיר", אבקת הקסם הוא מופע תיאטרון- מחול, שסוחף את הילדים ומבדרם לאורך כל ההצגה. דמות הליצן (בולי- (שלומי טפיירו/דורון ישינסקי) משעשעת, הילד רון (
יוסף אלון), ריקוד צוות הרקדנים המקצועי (ויטל גיזלגיל, רומן גרשוביץ, דימה ברחוב, מאיה קופצ'יק, אירן חשפר, עפרה מייטיס, ילנה קרושקו), התלבושות הצבעוניות הרבות, הדמויות הססגוניות בשילוב התיאורה, יצרו קרנבל של צבעים, אשר היפנט את קהל הילדים והמבוגרים. מופע מקסים בן 50 דקות שבו הקהל צוחק, משועשע ונהנה ממחול בלט (הזדמנות להכיר מחול מסוג זה, שהילדים בימינו אינם חשופים לו). מומלץ ביותר ומיועד לילדי הגן- כיתה ג' ולמשפחותיהם.
לסיכום, שתי הצגות אלו הן חלק מהרפרטואר העשיר של תיאטרון "גושן". מומלץ לעיין בתוכנית התיאטרון לשנת תשע"ג (2012-2013) ולהזמין אחת מהן לגנים ולבתי הספר השונים בארץ. ילדינו ומערכת החינוך בכלל, זקוקים לתיאטרון איכותי וערכי מעין זה.
