בימים בהם מציינים שבעה עשר חודשים למלחמה הפנימית בסוריה, ימים המתאפיינים בקצב חדש ואלים יותר של אירועים, במקביל לחיסול חלק מן הצמרת הביטחונית הסורית, כניסת האירועים לדמשק ויותר מכך, כניסת דמשק אל האירועים, עולה ביתר שאת סוגיית הצפוי בהתערבות צבאית מערבית בסוריה כמו גם הפעלים היוצאים האפשריים של התערבות זו. דעתי היא שאין לעשות זאת, וודאי לא כעת. דעה זו אינה רווחת במחוזותינו וניתן לומר כי אף אינה פופולרית. מי מאתנו, בני האדם ולאו-דווקא החוקרים, לא היה מעוניין לראות גייסות אירופיים ואמריקניים שוטפים בטורים מרשימים את דמשק, תופסים את בשאר וצמרת חבר מרעיו (זו שעוד נותרה) בצווארם ומוליכים אותם אל עבר השקיעה...מעל בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, וזאת במקרה הטוב, ומשחררים את האומה הסורית מן המצב הקטסטרופלי אליו נקלעה ב"אביב הערבי"?

טרגדיה גדולה יותר

גם אני בעד התסריט הזה, אך, כפשוטו, ומהיכרותי הצנועה את זירת סוריה כיום ובעבר, הוא נראה לי הרפתקני במקרה הטוב, מסוכן במקרה הביניים ושערורייתי במקרה הרע. לפני כניסה אל שטח שכזה, יש לבצע הערכות של סיכונים מול סיכויים, רק שבמקרה זה, בשונה, למשל, מן המקרה הלובי, רבים הם הסיכונים לעומת הסיכויים ולא רק זו, אלא שהסיכונים רציניים ביותר. איני יכול שלא להיזכר במהלך כתיבת שורות אלו בסיפור שסיפר לי לפני שנים מספר פרופ' אמציה ברעם, בכיר חוקרי עירק המודרנית בישראל, אודות השאלות ששאלו האמריקנים לאחר! הפלישה לעירק, עת גילו, למרבה ההפתעה, שבעירק יש גם עירקים...בני עדות שונות, תפיסות שונות, לאומים שונים, בדואים אנשי שבטים, עירוניים ומה לא. מה הם שאלו, אתם שואלים? אודות הבסיס של הבסיס - "מה זו סונה?", "מה זו שיעה?", "מה, כורדים שונים מערבים?!" ועוד כהנה וכהנה שאלות "עומק".

אל למערב להתערב צבאית בסוריה של היום, למרות הטרגדיה האנושית המתרחשת במדינה, שכן הסיכויים להפסיקה, או לכל הפחות להמעיטה, כפי שעולה נכון לזמן כתיבת שורות אלו, נמוכים משמעותית מן הסיכויים להגדילה לממדים טרגיים הרבה יותר.

הערכה זו, מקווה ומאמין שמפוכחת, מתבססת על ארבעה מאפיינים שונים, חיצוניים לסוריה ופנימיים בתוכה, על-פי הסדר הבא, ויש לפחות לדעת על קיומם, ולשקלם ברצינות רבה:

מורכבותה של הזירה הבינלאומית והאינטרסים השזורים בה - אחד מן הכללים הבסיסיים בדיסציפלינת היחסים הבינלאומיים הוא הקוטביות, כאשר הזירה הבינלאומית נחלקת בד"כ לשילוש שכזה - עולם חד-קוטבי (למשל ארה"ב בשנות ה-90'), דו-קוטבי (למשל תקופת המלחמה הקרה, ברית המועצות וארצות הברית) ורב-קוטבי (למשל היום - סין, האיחוד האירופי, הודו, רוסיה וארצות הברית, כולן מנסות למשוך באותם החוטים). סין הינה כלכלה צומחת, הנשענת, בין השאר, על הנפט הזול אותו היא רוכשת מאירן, ולכן אין לה אינטרס לערער ציר כלשהו הקשור בטבורו לאירן, כגון זה הסורי. לרוסיה אותה הסיבה לאי-התערבות, בנוסף לכך שפוטין נשיא חדש-ישן, ומדיניות ההשתהות מעוררת הפליאה שלו כבר לא כל כך מעוררת פליאה... בצרפת נשיא חדש, ביוון ממשל חדש, כמו גם באיטליה ובבריטניה, לצד המצב הכלכלי הקשה, וזה בלשון המעטה, באירופה ובארה"ב, בנוסף לבחירות הקרבות בזו האחרונה בנובמבר 2012.

נדוניה בעייתית

נכון שמחיר פעולה צבאית נמדד בראש ובראשונה בנפש, אך בוודאי גזור גם מאינטרסים, בכללם כלכליים. השאלה המסכמת נקודה זו הינה "למי מן המוזכרות לעיל אינטרס עכשווי להתערב צבאית בסוריה?" מה גם, וזה עניין חשוב נוסף, עם ההתערבות, המדינה המתערבת מקבלת "מתנת הצטרפות", בדמות אחריות על מדינה בת 23 מיליון תושבים, רובם עניים ומרירים, עייפים מן המציאות הקשה בה הם חיים. זכרו היטב: התערבות=אחריות. תשאלו את האמריקנים בעירק ובאפגניסטן, את הבריטים בישראל, בהודו ובמצרים, ואת הצרפתים (בעבר) בחצי עולם.

הנקודה השניה היא הנדוניה המגיעה עם הכלה הסורית. מדינות מקבלות התייחסות חיצונית על-פי הקורה ואו אשר לא קורה בתוך גבולותיהן הריבוניים, אך גם, ולעיתים בעיקר, על-פי המתרחש מחוצה להן, קרי במדינות שכנות. הזירה הבינלאומית, בדגש על זו המערבית, חייבת להבין מהי הנדוניה הסורית - גבולות עירק, טורקיה, ירדן, לבנון וישראל. כל גבול בעייתי יותר מרעהו. כל גבול בעל פוטנציאל נפיץ ממשנהו. די בלציין את המיעוט הכורדי האדיר במשולש הגבולות סוריה-עירק-טורקיה, מיעוט שאין, לדעתי, מדינה כיום המעוניינת להדליק את חבית חומר הנפץ הזו. זאת ועוד, ארה"ב בדרך החוצה מעירק, מדוע שתפתח תיבת פנדורה זו מחדש בסוריה - שלטון צבאי - שלטון אזרחי - אחריות על תושבים - העברת מקל - טרור ומלחמה בו וסופה מי ישורנו. רק לשם השוואה, גבולות מצרים אינם כה בעייתיים, כמו גם גבולותיה של לוב. סוריה היא סיפור אחר לחלוטין בהקשר זה!

הנקודה החשובה השלישית הינה העדר של אופוזיציה בסוריה וקיומן של אופוזיציות במדינה. גם כאן אין מדובר במשחק מילים, אלא, שוב, בעניין מהותי עד מאוד. רבותי, פעם נוספת, בשונה ממצרים, תוניס, מרוקו ואפילו, במידה מסוימת, לוב, בסוריה אין יכולת להעביר את המקל לגוף אחד - טוב, רע, רע יותר, אבל אחד. תעיד על כך, בין השאר, העובדה כי מזה תקופה ולעיתים קרובות, מתכנסים ארגוני האופוזיציה השונים בסוריה במדינה כלשהי, דוגמת טורקיה, על-מנת ללבן את חילוקי הדעות בינם לבין עצמם, תהליך שעדיין אינו אף קרוב להבשלה. כולם מעוניינים בהפלת המשטר, אך איך? מתי? מה קורה ביום שאחרי? על-אף אחת מן השאלות הללו אין תשובה אחידה! מאבקים על יוקרה, יוזמה והישגים הינם מנת חלקם של הארגונים הללו. לסיכום, גם לו היה גוף מוסכם, אשר היה מוכן להיכנס אל לוע הר הגעש הסורי ולהעביר את המקל, אין אפשרות ואו הסכמה לבצע זאת כעת.

נקודה רביעית הקשורה בטבורה לישראל, הינה סוגיית מאגרי הנשק הכימי והביולוגי. גם כאן, דעתי אינה פופולרית, אך יש לפחות להבין את ההיגיון, כך אני מקווה, העומד מאחוריה. רבים הם הרינונים אודות הפצצת מאגרים אלו בטרם יעברו לידיים לא, או פחות, אחראיות. אך מה זאת אומרת "להפציץ את מתקני הנשק הכימי והביולוגי?!" חשבתם על התוצאות? על ההשלכות? על האפשרות כי ענני חומר כימי וביולוגי, ולו הקטנים, ינועו במרחב. נכון, גם כאן ישנו סיכוי כי יחליפו ידיים, אך זכרו, אין כאן אפשרות טובה, אלא רק רעה (הנשק נשאר בידיים של אסד) רעה יותר (נשק זולג למורדים לא מנוסים ואו לארגוני טרור) וקטסטרופה (הנשק מופצץ וחומר מתפזר). כולי תקווה שקימות אפשרויות נוספות ואחראיות, דוגמת השתלטות חיצונית רק על המאגרים, ניטרולם בעזרת מחשוב וכדומה.

אכן, המצב בסוריה לא פשוט ומאמר זה רצה להמחיש נדבך נוסף בסאגה מתמשכת זו.