"געגועים לכרם" והילד הנצחי

יש קסם בספרו האוטוביוגרפי של ארנו בר מהיישוב נטף שליד ירושלים. זהו ספרו הראשון שכתב אותו בגיל 80. הקסם של ארנו בר, מתרגם במקצועו, יליד קלן בגרמניה (1928), הוא הכתיבה חסרת-הציניות ובעלת ההומור הקל והמיוחד. את שנות המלחמה שהיו שנות ילדותו הוא מסכם כאשר הסתיימה: "אנחנו יכולנו לשוב הביתה. באותה שעה התערבבו במוחי רגשות סותרים: מחד-גיסא חשתי שמחה, כי המלחמה הסתיימה, אנחנו ניצלנו ואבא חזר - ומאידך-גיסא היה בי קורטוב של צער, על כי בא הקץ על הרפתקה מרתקת".

ארנו בר, שכאמור גר היום עם רעייתו ביישוב נטף בהרי ירושלים המשקיף אל העמקים וגבעות פאתי ירושלים ואל הים, היה ונשאר ילד. בצד היותו איש משפחה אחראי, עובד מסור, מתנדב ופטריוט ישראלי, איש תרבות, אב, בן-זוג וחבר, הילד שבו תמיד מתגעגע לשמוע או לספר סיפור טוב, מקבל שינויים בחיים והתחלות חדשות, בלי זעזועים מיוחדים, מתלהב, נרגש וסקרן. הילד המספר הוא שהביא אותו לכתוב ספר בגיל בו אחרים מהססים מלהתחיל משהו חדש. גם מגוריו בנטף הם חדשים יחסית.

במחנה עבודה בטוסקנה

"משפחתו של אבא ישבה בגרמניה מאות בשנים והוא עצמו היה ספוג בשפה ובתרבות הגרמניות. הוא קרא את קאנט ואת שופנאואר וידע לדקלם בעל-פה קטעים ארוכים מתוך פאוסט של גתה. כאשר ב-1933 חודשים ספורים אחרי שהיטלר עלה לשלטון, הכריז אחד הלקוחות שלו בגרמניה, שלא יוסיף לרכוש סחורה אצל יהודי... עברנו להתגורר באיטליה...". במילאנו הצטרפו לקהילה היהודית וארנו בר הקטן למד בבית ספר גרמני.

בהמשך, אחרי פרוץ המלחמה וההסכם בין היטלר ומוסוליני, נאסר האב ושהה חמש שנים במחנה, שלמזלו לא היה דומה למחנות בגרמניה ובפולין. הוא עבר את השנים האלה בלי המאפיינים של מחנות הריכוז והעבודה מחוץ לאיטליה. האיטלקים, לא אנטישמים ונטולי האכזריות והשנאה של הגרמנים, הפולנים והאחרים. תופעות כמו הלשנה ומסירת יהודים לידי הנאצים או הפשיסטים כמעט שלא התרחשו. המשפחה שרדה את המלחמה והתאחדה כאשר הסתיימה.

את שנות הבגרות בילה ארנו בר בטוסקנה במחנה עבודה לנוער ציוני בדרך לעלות לארץ ישראל כשהוא בשיא הפטריוטיות והציפיות. את אהבת נעוריו ללה, איטלקייה לא יהודייה, לקח עימו לארץ הקודש והיא עברה עימו את כל ההרפתקאות של חיי קיבוצניקים בשני קיבוצים: גבעת ברנר וקיבוץ רגבים.

החיים הקשים בקיבוץ

ארנו הנלהב, דמות הקיבוצניק מהספרים, מתלונן רק פעמיים על השנים שחי בקיבוצים סגפניים, חסרי כסף ומותרות כלשהן. בקיבוץ רגבים היו בני הזוג ארנו המייסדים, עם כל המשמעות של עבודה קשה ותנאי חיים ספרטניים לחלוטין. בין שלל המקצועות שבהם עבד ארנו: נטיעת הכרם וגידול גפנים, רעיית צאן, גזבר, מורה ומחנך, עובד ברפת, מנחה סדנאות, מנהל אולפן, תומך טלפוני לאנשים במצוקה, מוסכניק ועוד.

השיטה של גידול הילדים בבית ילדים הרחק מההורים והשינה בנפרד מההורים בכל שנות ילדותם של שלושת ילדיה, היא נושא שמטריד בלי סוף את ארנו האיש הבלתי מתלונן ומקבל את המאורעות בטבעיות.

המקרה השני שהיה קשה מנשוא לזוג ארנו בקיבוץ רגבים הוא הסירוב של אסיפת הקיבוץ לנסיעתה של הגברת ארנו לאיטליה לקבורת אחד מהוריה. הקיבוץ, שלא נדרש לשלם עבור הנסיעה, מצא את הנסיעה כדבר לא שוויוני ולא הרשה - עד כמה אבסורדי שזה נשמע - לבת ללוות את אחד מהוריה לקבורה באיטליה.

גם ארנו ורעייתו עזבו את הקיבוץ שייסדו והלכו לגור בחולון, כאשר אביו של ארנו, שעלה לארץ בעקבות בנו, נפטר והשאיר להם דירה. בחולון, למדו להיות עירוניים בישראל. ארנו החל לעבוד בתרגום מגרמנית ומאיטלקית. משם עברו בני הזוג להתגורר, כאמור, בביתם הנוכחי בנטף שבהרי ירושלים, שם גר אחד מילדיהם עם משפחתו.

השפה הפשוטה והבהירה והתיאורים הציוריים הופכים את "געגועים לכרם" לספר שנקרא בשקיקה. ארנו בר כתב את הספר באיטלקית והספר יצא באיטליה בהוצאת ג'יונטינה לפני שיצא לאור בהוצאת שוקן.