שקט! זה לא קשור בצדק חברתי. זאת השואה (חלק ב')

עם פרישתו של היו"ר הראשון משה זנבר ומינויו של נוח פלוג, בשנת 2004 , ליו"ר המרכז הייתה תקופה בה העניינים פחות או יותר התנהלו כסדרם עם בעיות כספיות כרגיל. אולם נוח פלוג, אדם עם קבלות רבות על מעשיו למען הניצולים, היה איש ריכוזי . בשל הרצון להיות קשור בעניינים או בגורמים ובמוסדות שונים, הוא היה האיש שייצג את המרכז כמעט בכל ארגון ציבורי. הדבר עורר קנאה ודקירת עיניים גם בתוך ארגוני השואה. בצדק או שלא בצדק, אבל זאת עובדה. בחוץ שמו ושמעו, יצאו לפניו עד כדי כך שהוא היה אורח רצוי בין השאר גם בארמון הנשיאות בגרמניה .מטעם זה או אחר, מטלות רבות ונושאים חשובים בתוך המרכז איכשהו היטשטשו ואת החלל מילאו גורמים שונים גם בתוך מרכז הארגונים וגם מחוצה לו. בין היתר הוא מינה 5 סגני יו"ר, ומטבע הדברים, אלה לא תמיד פועלים בהרמוניה. משום כך, כאשר לפלוג היו בעיות בריאות ואלה הלכו ונעשו תכופות יותר, התחילה להתרקם סביבו איזו קנוניה אשר הבשילה עם מותו לפני שנה לערך. זאת כללה הודעה תמוהה של אחד מחבריה שהכריז על עצמו כעל יושב-ראש וזימן את הוועד המנהל. משהו בדומה ל "פוטש” קטן. אנשים בפנים קראו לזה "הסירחון במרכז הארגונים" . לפי המידע, שותפיו היו בעיקר אנשים שפעלו במרכז אך לא היו נציגי ציבור. וכאן קבור לא רק הכלב אלא השיטה כולה וזאת בעצם תכליתה של רשימה זאת. דברים שהם בחזקת חסויים, הן מכוח איזה נוהל או משום שככה זה ולא מוציאים כבסים מלוכלכים, בייחוד לא בנושא שואה או בשוליו, התוצאה של סאוב ופגמים אתיים היא בלתי נמנעת.

במציאות זאת של מרכז הארגונים של ניצולי השואה התערבה מועצת המרכז והודות לכמה פעילים נמרצים וישרי לב , נקרא משה זנבר לשוב לתפקיד יו"ר המרכז לתקופה של שנה. אינני יודע מה עשה זנבר באותה תקופה מלבד ניקוי האורווה וניסיון ככל שניתן למנוע את התפוררות הגוף הזה.

משה זנבר הוא אדם בעל זכויות מפליגות במישור הארצי, הלאומי, הבינלאומי ובתחום הסיוע לניצולים. אולם גם בקדנציה הראשונה שלו הוא העדיף את השיטה השקטה. זאת כנראה גם בשל תכונה אישית וגם נסיבתית, שכן נגיד בנק ישראל אינו צעקן. במקרים רבים הוא הצליח. זנבר הוא אדם חכם ומאוד שקול, אסטרטג וטקטיקן כאחד. לפי אמת מידה זאת הוא ניהל את העניינים. אבל בהעברת הנוהלים לבאים אחריו יש צורך לדבוק בשיטה יותר מאשר בחוכמה, שכן החוכמה היא אינדיבידואלית ואילו השיטה תורמת היגיון וסדר. במקרים רבים דווקא החשיפה הייתה יכולה להיות מועילה יותר. הצרוף של השניים וודאי לא יכול להזיק בעיקר לא במחוזותינו.

עוד לפני שנבחר זנבר לתפקיד היו"ר, הוא פנה אל אברהם רות, ניצול שואה, איש ציבור בולט בתפקידיו הרבים הציבוריים והמגוונים ואשר תוכו כברו, לקבל על עצמו את הגזברות. רוט הסכים כי היה מודע למצב הקריטי של מרכז הארגונים, בתנאי שיתאפשר לו לפעול בתחום שעליו הוא אחראי ובראש וראשונה חיסול החובות שהצטברו .המועצה אישרה את המינוי. בחוגים בכירים במרכז הארגונים מקווים שהלקח נלמד. בינתיים מונה מנכ"ל חדש למרכז, אברהם רוזנטל, מי שהיה בין היתר מנכ"ל משרד התיירות ומנכ"ל התאחדות בתי המלון. נבחרה גם יו"ר חדשה קולט אביטל בעלת זכויות רבות בפעילות בכנסת, למען ניצולי השואה. מייחלים שם שהמרכז יתנהל כארגון ציבורי ללא דופי וייקבעו תוכניות עבודה ונוהלים ראויים ושהמאזן יהיה שקוף ויפורסם ברבים. אפשר שאילו דברים רבים היו יוצאים החוצה הצנרת הייתה נקייה יותר. גם כאן הסיסמה הייתה: שקט. לא עושים רעש. לא מדובר על מחדלים בלבד אלא גם על מעשים ראויים ומאבק צודק של מרכז הארגונים.

ויש דוגמה והיא "הקרן לרווחת ניצולי השואה". כאשר מנהליה ראו שחרף העובדה שהקרן אשר מסייעת לניצולים במצוקה קשה, היא על סף חידלון ואין מושיע, והמדינה אטומה לצרכיה החיוניים והדחופים-הם החליטו להרים קול. רעש ממשי ומאורגן שומעים אצלנו בחלונות הגבוהים. אבל רעש כזה אפשר לעשות בישראל רק בעזרת יחצן. ויחצן טוב עושה זאת בעד כסף, והרבה כסף. אבל זה הצליח.

Nothing succeeds like success והיחצ"ן עשה את המלאכה. הקרן לרווחת ניצולי שואה קיימת. ויש לה תקציב ראוי. ההשוואה היא לא לגבי הנושא עצמו, שכן הצורך ברווחת הניצולים הוא קונצנזואלי. ההשוואה היא לגבי הגישה. בקרן לחמו וקולות הנפץ נשמעו, במרכז הארגונים ישבו על המדוכה. שקט. מדברים.

מספרים על סוקרטס שכאשר הסתובב בשוק, ה"אגורה", של אתונה, היה רגיל לשאול את הבריות מה שלומם, שלום משפחתם ומה הם עושים כדי להרוויח את לחמם. לבסוף באה השאלה "ומה אתה עושה למען הנפש?". במידה מסוימת אפשר לומר זאת גם לגבי מרכז הארגונים של ניצולי השואה.אם בנושא החומרי המרכז זכה פה ושם להצלחות, בנושא הערכי הוא אף לא עשה מאמצים. מרכז הארגונים שמתיימר לייצג את כל ניצולי השואה בישראל אמור להיות הקול המהדהד בכל הקשור ללקחי השואה היהודיים האוניברסאליים בעולם ובישראל. ממנו הציבור היה צריך לצפות שייאבק לא רק נגד אנטישמיות וגזענות בחו"ל אלא גם נגד עוולות בתוך המדינה, למען כיבוד זכויות אדם ,למען צדק ושוויון בפני החוק למען החלשים, למען הגרים שגרים בתוכנו, ואלה שחיים סביבנו ואנו שולטים בהם.

הרי אלה הם לקחי השואה מלבד הקמת מדינת יהודים. הוצאת ביטאון מרכז הארגונים "מיזכר" בשעתו הייתה כרוכה בלא מעט מכשולים בנימוק שאנו "לא עוסקים בפוליטיקה". נימוק סרק. אבל גם לאחר הופעת "מזכר" ומתן ביטוי לכל אותן סוגיות שמוזכרות באתר המרכז, הוא משתדל להיות "קונצנזואלי". אני לא מבין כיצד ניצול שואה שסבל כה הרבה מנחת זרועה של הרשעות המוחלטת, יכול לעמוד מנגד בנימוק שהנושא שנוי במחלקות פוליטית. לגבי מה שקורה בארץ לא שמענו כלום מלבד איזה גינוי חוזר לזילות השואה. ולא לשכוח כי "במזכר" מוזכר שהוא: "יוצא לאור בעזרת המשרד לאזרחים וותיקים" .זה צוין גם בחלק א'. זאת בשעה ששני שלישים מן התקציב של המרכז בא מאותו משרד. אבל הציון הזה מלמד על משהו אורווליאני. לגבי מה שקורה בחוץ, בדרך כלל "יד ושם" ממלא את החלל. שם מבינים מצוין את הפונקציה של חשיפה תקשורתית ועוד אתייחס לזה.

עם כל זאת יש חשיבות עליונה לקיומו של המרכז לכל מכלול ניצולי השואה ולצרכיהם החומריים והרוחניים. לפני כמה שבועות מינתה המועצה ליו"ר המרכז את קולט אביטל., דיפלומטית בכירה בעבר, חברת כנסת מן הפעילות והיעילות בבית הנבחרים שלנו אשר במשך שנים ערכה מחקר בול הקשור לרכוש הנספים בארץ, ניהלה מאבק נמרץ וכתוצאה הוקמה החברה להשבת רכוש. קולט אביטל משופעת בקבלות של פעילות ציבורית, גם בכנסת וגם מחוצה לה, גם כאישיות נמרצת וגם כנואמת בחסד, בכמה וכמה שפות. יש לקוות שהיא תפיח חיים בגוף זה שהוא עדיין מהלך. אבל זאת בתנאי שאליו יצורפו נציגים של דורות ההמשך ועליהם יוטל להמשיך במשימה גם כאשר אחרון הניצולים יפנה את במת החיים. אם הדבר לא ייעשה אז היא זאת שתכבה את האור.

מצבו הכספי של מרכז הארגונים כיום הוא טוב יחסית. מכל מקום בהשוואה למצבו פעם. התקציב עומד כיום על 5 מיליון שקל מתוכו 3.5 מיליון בא מן המשרד לאזרחים וותיקים (ולא מן הרשות לניצולי שואה) ו-1.5 מיליון שקלים מן החברה להשבת רכוש הניצולים. כפי שהגדרתי זאת בעבר, המרכז היה פעם כבול בכבלים גסים של האוצר ואילו הפעם הוא מוחזק באזיקים אלקטרוניים של המשרד לאזרחים וותיקים. התקציב מאד קשיח, בעיקר זה שמגיע מן המשרד לגמלאים. הם מחייבים למשל ש-50% יוקצו להשגת פיצויים לניצולים (אך לא בארץ ולא מרכוש יהודי) זאת, כאמור,משימה כמעט בלתי אפשרית. אשר לרכוש יהודי המשרד לאזרחים וותיקים הצמיד לעצמו את התג של דאגה להשבת רכוש בחו"ל, כלומר הוא מטפל בזה במישרין ולא באמצעות מרכז הארגונים. זה כאמור טעון שווא. 25% מן התקציב מופנים להנצחה וכיוצא באלה. אבל מי קובע מה אופי ההנצחה ומי קובע את הדרכים שבה זאת תעשה. לשם כך המציאו במשרד "תבחינים" (קריטריונים) משלהם, אחרת הם לא משלמים את החשבון. דבר נוסף, המרכז לא יכול לשלם או להעביר כספים לעמותה אחרת.
הקריטריונים לא נקבעים על-ידי המועצה הציבורית של המרכז שהוא הגוף הציבורי המייצג את הניצולים אלא על-ידי משרד פוליטי ממשלתי ובהתאם לאמות מידה שהוא קובע. אביא דוגמה קטנה.

העמותה "עופות החול" ששמה לה למטרה לתעד לא רק את שעבר על הניצולים שם אלא את מה שעשו כאן, לא נכללת בקריטריונים. היא "עמותה אחרת". זאת, אף שהיא הוקמה ופועלת במסגרת מרכז הארגונים. אלא שהיא לא בשליטת המשרד לאזרחים וותיקים. לעומת זאת הקצבה של 100,000 שקל לקיום קונצרט ב"יד ושם" (למען הניצולים כמובן) כנראה שייכת. בהקשר זה, אני משוכנע שאילו מרכז הארגונים היה מחליט לעשות בעצמו את האירוע בבנייני האומה בירושלים ( אירוע שהוזכר בחלק א') הוא לא יכול היה לעשות זאת משתי סיבות. ראשית מהסיבה הכספית. המופע הזה עלה הרבה מאוד כסף .לכך היו כספים. שנית מהסיבה הפוליטית. משרד הגמלאים לא היה מאשר זאת. לכן משרד הגמלאים הוא שעשה את המופע באמצעות קבלנים והוא שקבע את אופיו.

אני חוזר ומציין שאני, מכיוון שאינני בתוך העניינים, יכול להביא רק דוגמות זוטות. אני משוכנע שיש כאלה בפנים שיש להם דוגמות אחרות בשפע. וכפי שהדגשתי ,רשימה זאת לא מתיימרת להיות פרי תחקיר מקיף. הוא משרוקית. כפי שציינתי, היו גם בעיות לא ראויות מסואבות, בלשון המעטה, בתחום המינהל במרכז הארגונים. הבעיות שהיו בחברה להשבת רכוש מצאו ביטוי בתקשורת ואילו במרכז הארגונים- לא. בחברה להשבת רכוש מדובר בכסף, וכסף הוא בחדשות ,ואילו במרכז הארגונים מדובר היה בליקויים לאו-דווקא כספיים, אם גם כאלה היו, אך מינוריים יחסית. זאת משום שתקציב המרכז הוא קטן מאוד.

החברה להשבת רכוש מקורה בפורום של ארגוני ניצולים להשבת רכוש של נפגעי השואה . הפורום הוקם ב-2004 כגוף ציבורי ללא מסגרת פורמאלית. זאת הייתה הפעם הראשונה שכל הניצולים המאוגדים בארץ מהמערב והמזרח התאחדו יחד באופן בלתי רשמי ושמו להם למטרה השבת רכוש הנספים בשואה כאן במדינת ישראל, (בעבר בארץ ישראל). הארגון הזה הוקם כדי לנסות להשפיע כשדולה מחוץ למרכז הארגונים של ניצולי השואה אשר מסיבות שונות התקשה לפעול בתחום הזה, והיה משופע בבעיות בוערות אחרות.

ממשלת ישראל ככלל לא ראתה בעין יפה הוצאת נושא השבת הרכוש של נספי שואה מתחום פעילותה מכיוון שמדובר בכספים ונכסי דלא ניידי רבים. לאחר הפניה לכנסת, הנושא הועבר לוועדת הכנסת והיא העבירה את הנושא לוועדת חוקה חוק ומשפט שהקימה וועדת משנה בראשות ח"כ קולט אביטל.

תהליך החקיקה היה ממושך, מסובך ומתיש, וזאת מכמה סיבות: הבנקים בראשותם של בל"ל התנגדו בכל תוקף לחקיקת החוק ועשו הכל כדי להוציא את "העוקץ" ( משמע העברת הנכסים) מהחוק. הממשלה לא הייתה מוכנה שגוף אחר מלבדה ישים את ידו על הנכסים והכספים הללו, אף שברור היה שמדובר בכספים של ניספים בשואה שלחלקם עדיין יש יורשים. הפיקוח על נכסי הנספים היה בידי האפוטרופוס הכללי שפועל במסגרת משרד המשפטים תוך תיאום מלא עם משרד האוצר.

קולט אביטל, כניצולת שואה נאבקה על עצמאות הגוף להשבת רכוש, בלא שיהיה תלוי חוקית ומנהלית בממשלה. האוצר ומשרד המשפטים התנגדו לכך.

לאחר מו"מ מייגע השיג פורום הארגונים יחד עם ח"כ קולט אביטל פשרה שלפיה דירקטוריון החברה שיקום תהיה בו נציגות של ששני שלישים מקרב הניצולים ושליש מטעם הממשלה. כדי שלא תהיה השפעה פוליטית על החברה נמסרו המניות לוועדה משנה שבראשה יעמוד שופט מחוזי בדימוס שמתמנה על-ידי המדינה. שאר חברי הוועדה מתמנים על-ידי יו"ר הוועדה, הממנה את הדירקטורים בתיאום אם פורום הארגונים להשבת רכוש של נפגעי השואה ומשרד המשפטים. ועדת החקירה של הכנסת העריכה את היקף הכספים והרכוש שמוחזק בידי הבנקים בין 35-350 מיליון שקל כאשר ההפרש נובע מחישוב ההצמדה.בסופו של דבר הצליחה החברה לגבות 140 מיליון שקל בלבד מהבנקים הישראלים רובו בסך 130 מיליון שקל מבל"ל. במרוצת הזמן, גילתה החברה לאיתור והשבת נכסים רכוש נוסף שערכו כ-850 מיליון שקל. כך שהסכום שבו עוסקת החברה להשבת רכוש הוא מיליארד שקל.

עד כה גילתה החברה יורשים אשר זכאים להחזר בסך 35 מיליון שקלים ע"פ כל הכללים והתקנות שנקבעו. אולם החברה מצאה שישנם עוד יורשים וביניהם ניצולים רבים אשר זכאים ל-135 מיליון שקלים, אך לא יכולים לקבלם בשל בעיות של נוהל וביורוקרטיה שמקורם בעיקר בחוק הירושה הישראלי. לדוגמה נתגלתה יורשת קשישה בת 93 שהיא עיוורת, חרשת,ובמצוקה קשה, ומגיע לה כספי ירושה בסך חצי מיליון שקל. אבל נבצר מן החברה לתת לה את הכסף בשל נהלים פגומים. משום כך תהליך תיקון החוק לקח שנים מחמת התנגדות משרד המשפטים ומשרד האוצר. לפני שבועיים התקבל התיקון לחוק נכסים של נספי השואה, חוק אשר מתקן את העיוותים האלה. התיקון התקבל הודות למאמציו הבלתי נלאים של ח"כ זאב ביילסקי שראה לנכון בסיום התהליך להודות ליו"ר וועד החוקה חוק ומשפט ח"כ דוד רותם על הסיוע בהעברת החוק. כך נפתרה בעיה זאת וניתן יהיה להפשיר את 135 מיליון שקלים לזכאים לפי אמת אמידה שהוכרה על-ידי החברה.

אשר לתחום תיעוד והנצחה, עשרה אחוזים מכלל הכספים, לאמור 100 מיליון שקלים מיועדים לתחומים אלה. עמותת "עופות החול", ששמה לה למטרה להביא חזותית את שני הצדדים של ניצולי השואה: את הרקע שם ואת העשייה כאן, פנתה לחברה להשבת רכוש בבקשה לקבל מענק לצורך הפעילות שלה כעמותה ללא הפקת רווחים ואשר הפעילים שלה עושים את העבודה בהתנדבות ואף מוציאים את כספם לצרכים שונים במסגרת העמותה.

עד כה העמותה לא זכתה ולו לפרוטה שחוקה מטעם מרכז הארגונים, מכיוון שמשרד הגמלאים לא מאשר ולא גם לא קבלה במישרין מן המשרד הזה. בשיחות עם אישים ציבוריים בדירקטוריון ועם ניצולים פעילים בתחום השגת זכויות וגם עם אנשי מנהל בכירים באוצר, נאמר לנו שוב ושוב, שהעמותה עונה על כל הקריטריונים לקבלת עזרה. אבל עד כה הפניות שלנו במשך כמה שנים לא נענו, לא שהתוכן לא עונה בקנה אחד עם המטרה של החברה אלא בגלל עניין שולי של טפסים שהוגשו והיה חסר בהם פרט, ובגין הדבר הפעוט הזה הפנייה נפסלה. במקרה האחרון הטפסים אכן נשלחו אבל מסמך אחד אבד ובגינו וועדת ההקצבות שאמורה להמליץ בפני הדירקטוריון דחתה את הפנייה.

בדרך כלל מוסד אשר מעוניין לעזור, מחזיר את הפנייה ומעיר מה יש לתקן. אינני חושב שמישהו רצה להכשיל אותנו. אבל אני בטוח כי אילו היה רצון עז לעזור היו מוצאים את הדרך הביורוקרטית לכך. אני נתנסיתי בכך כאשר אישיות ציבורית ידועה ואנוכי, הגשנו מועמד לפרס ישראל. מזכירת וועדת הפרסים מצאה כי נהגנו שלא כשורה והעירה לנו שנתקן. אכן תיקנו והפנייה אושרה, אך לצערנו, האיש שהמלצנו עליו לא התקבל. רק דוגמה כיצד אפשר וצריך לנהוג. בינתיים העמותה לא קיבלה את המענק שביקשה. כסף יש, אך כמו במקרים אחרים הניצולים לא נהנים ממנו. הם יכולים להסתכל עליו ולהנהן לצדדים ולמעלה ובעיקר למטה.

בשעתו, בשנת 1978 , שודרה בטלוויזיה הישראלית סידרה בשם "תעודת זהות" אשר בשבעת הפרקים שבה הביאה מספר נושאים שהם מאושיות החברה הישראלית. אחד הפרקים הוקדש ל"כלל והפרט"- הביורוקרטיה. הבמאית נילי טל הביא סרט תיעודי על הביורוקרטיה במחלקת מהנדס העיר תל אביב. ראינו שם בין היתר אנשים דוחפים עגלות קנייה עמוסות תיקים מרופטים, שחלקם נופלים ודפיהם הקרועים מתפזרים לכול עבר, עפים ונדרסים. כל תיק כזה היה אזרח. תושב תל אביב. במקרה שלנו, התיק הוא ניצול שואה או מוסד שפועל מטעמו. בהקשר זה ברצוני להעיר משהו שנוגע לכל האנשים אשר בידיהם הופקד הטיפול בנושא הניצולים, בין אם הם רבי יחש ,מתנדבים או שכירים, בין אם הם אנשי אקדמיה עם קבלות בתחום שלהם ובין אם הם בדרג ביצועי. בייחוד אמורים הדברים לגבי הדירקטורים חברי וועדות ציבוריות וכיוצא באלה, אישים בעלי עבר מרשים. זאת בין אם מדובר בתחום הרפואה, החברה, הכלכלה,מנהל עסקים ועוד. כשם שהקריטריונים למינויים עוסקים בכישורים, הם חייבים ,במקרה של ניצולי שואה, לענות גם על כמה מאבחנים פשוטים. לא יכול לכהן מישהו בכל רמה שהיא אם יש לו לב של אבן. לא יכול לכהן מישהו שעוסק בשרידי שואה אם הוא טכנוקרט, מצוין ככול שיהיה ואין לו אמפתיה מלכתחילה לניצולים. לא יכול לכהן גבר או אישה בכל מישור אם הוא רואה לפניו תיק ולא אדם, ולא סתם אדם אלא ניצול שואה. במילים אחרות אם זאת לא נקראת אובייקטיביות, אז שלא ייקרא. שיהיה סובייקטיבי. הניצולים סבלו לא רק כאובייקטים אלא כסובייקטים מאוד. ולכל אחד שואה משלו. זה אמור בין השאר לגבי כל הפונקציונרים ללא יוצא מן הכלל בחברה להשבת רכוש. הרכוש אינו של המדינה ואינו שלהם. הוא של הניצולים . בין אם מדובר בכספים שנתקבלו מחו"ל או מרכוש הנספים בארץ, ומדובר גם בנפש ולא רק ברכוש. ואם הפנייה שלנו נבעטת בגסות, אני נפגע מאוד.

עם זאת, במקרה זה של החברה להשבת רכוש, יש איזו זיק של תקווה עם מינויו של מיכה חריש ליו"ר החברה ושל ד"ר ישראל פלג כמנכ"לה. חריש היה חבר כנסת במשך 23 שנים, כיהן גם כיו"ר וועדת הכספים וכתת יו"ר של וועדות אחרות בכנסת. נחשב לאחד מחברי הבית החרוצים. הוא כיהן כשר המסחר והתעשיה וגם כמזכ"ל מפלגת העבודה, תפקיד שנתבקש למלא שוב כאשר מפלגת העבודה הייתה זקוקה לשיקום. בכל תפקידיו בעבר, היה ידוע כאדם הגון וישר. הוא ניצול שואה. ד"ר ישראל פלג היה בעבר, בין השאר, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, קונסול ישראל בפילדלפיה, מנכ"ל המשרד לאיכות הסיבה ומרצה אקדמי בתקשורת המונים. גם במשק הפרטי הוא מילא תפקידים בכירים.

אם מכאן ואילך העניינים יתנהלו בתבונה, בדין, בצדק וברגישות, יש סיכוי שאותו חלק של כבשת הרש שמיועד לצרכים הערכיים של הניצולים ימצא את פתרונו.

לרבים זכורה הסדרה הסטירית הפוליטית המעולה של הבי בי סי yes minister שבאה לאפיין את הנעשה בביורוקרטיה ממסדית כאשר המחליט הוא המנכ"ל או היועץ ולא השר.יש מדינות שבהם זה כורח המציאות. למשל באיטליה, שם מתחלפת הממשלה בממוצע כול שנה וחצי. משום כך חשוב שתהיה יציבות שעליה אחראית הפקידות הבכירה. אצלנו קיים משרד כזה- האוצר, שבו הפקידות קובעת מדיניות. אבל מדיניות זו עברה למוסדות ציבוריים אחרים ובכלל זה למוסדות של תיעוד והנצחת השואה.

הראשון למוסדות אלה הוא "יד ושם" שלגביו יש לי יחס אמביוולנטי ואפשר לומר שנפשי חצויה. מחד אין לדעתי מוסד טוב יותר בהיקפו ובמהותו בעולם .הוא מוסד לתיעוד והנצחה, הוא מוזיאון, הוא מכון למחקר אקדמי בנושא השואה, הוא בית ספר בינלאומי ללימוד השואה, הוא מקום לאירועים לאומיים ובינלאומיים ואתר תיירותי השני בגודלו בישראל לאחר הכותל המערבי ומספר המבקרים בו עלה על שני מיליון איש. מבחינה ייחודית יותר,בכל הקשור לזיקה שבין ניצולי השואה לבין יד ושם נעשו כמה דברים גדולים במוסד הזה בשיתוף עם מוסדות לניצולי שואה. נערך בו כנס בינלאומי בנושא " מורשת ניצולי השואה, המשמעות הערכית והמוסרית לעולם", נערך בו כנס היסוד של המועצה הציבורית לפרויקט תרומת ניצולי השואה למדינה, התקיימה בו תערכה גדולה על הניצולים ועשייתם בארץ. יש אתר תיעודי וירטואלי על ניצולי שואה שעשו למען המדינה. במילים אחרות, זה הוא מוסד שלא רק עוסק בתיעוד והנצחת השואה אלא גם קשור מאוד בניצולים עצמם.

ואף על-פי כן, אינני יודע אם בימינו זאת מחמאה או דחייה, אבל "יד ושם" הוא מוסד אימפריאלי, ממלכתי מאוד במובן הקלסי של הביטוי, אשר מי שחי בצילו מקבל את מלוא תשומת הלב והסיוע. אולם מי שאינו מקבל את הסמכות או את המרות של "יד ושם" , לא זו בלבד שאינו נמנה עם השוחרים, ויש גם כאלה פורמאלית, אלא נחשב למורד במלכות. כל המאמצים שלנו לפעול כסובייקטים, כלומר כשותפים מלאים עם "יד ושם" , לא רק לגבי אירועים בודדים שאותם הזכרתי אלא בעבודה היומיומית, כשלו. הכוונה בראש וראשונה לפרויקט של תרומת ניצולי השואה למדינה.

ל"יד ושם" יש מועצה ציבורית, יו"ר ציבורי, הנהלה ובראשה יו"ר. במועצה יושבים מספר רב של ניצולי שואה. הם מתמנים על-ידי שר החינוך. אולם מלבד זאת שהמועצה רושמת לפניה ומאשרת את דוחות ההנהלה, אין לה השפעה ממשית. למשל , היא לא עסקה אף פעם בנושא של תרומת ניצולי השואה למדינה. גם כאשר טומי לפיד היה יו"ר המועצה, וחרף ההבטחה אלי לקבוע סעיף כזה על סדר היום, מעולם הוא לא הועלה, והפרויקט שלנו לא נדון. זה מוסד סמלי בלבד שכן למועצה אין שיניים. ומי שקובע הוא לא יושב-ראש המועצה אלא יושב-ראש ההנהלה. גם על כך היו מאבקים מאחורי הקלעים, ואני הייתי בעקיפין שותף לאחד מהם בתקופת היות אהוד אולמרט ראש הממשלה. לא מעוניינים ביו"ר חזק בשום מקום לרבות ביד ושם. חשוב שבמקרה זה הוא יהיה ניצול שואה וייהנה מן הכבוד שהתואר מעניק לו. אני לא רוצה להצביע באצבע מי לא מעוניין ,אבל זאת עובדה. לאמור מי שעומד בראש הרשות המבצעת ב"יד ושם" הוא האיש שקובע והוא בדרך כלל מקבל את ברכת ההנהלה, שכן מדובר בעשייה ובהצלחה ו "אין הדבר שמצליח כמו ההצלחה" ומי שהצליח להביא את "יד ושם" למקום שבו הוא נמצא, לא רק בהתפתחות האדירה שלו אלא גם בתודעה הציבורית, הוא יו"ר הנהלה, אבנר שלו. הוא אשר מנהל ביד רמה,לטוב ולרע, את המוסד הגדול הזה. כמובן כמסגרת מסודרת, משומנת ומנוהלת על-פי כל כללי המנהל התקין. יש לי הערכה רבה מאוד לפועלו של האיש הזה, הערכה שגובלת בהערצה, במסגרת המוסד שאותו הוא מנהל ומנתב. אולם באותה מידה גם ממרומי הר הזיכרון צריך לרדת כדי להסתכל בבריות בגובה העיניים. קטנוניות אינה דבר מוחלט. היא יחסית לגובה שבו אדם נמצא. וככל שהוא גבוה יותר כן דברים אחרים מתגמדים יותר - בעיניו.

בכל הקשור למנהל תקין, זה לחוד ומקומם של הניצולים כשותפים לחוד.לאחר שהעליתי על נס את האירועים המשותפים שנעשו עם יד ושם ובין כתליו, אני רוצה להביא דוגמה אחת בלבד למציאות הפחות מחמיאה. כפי שציינתי "וועידת התביעות" לא זו בלבד שמכירה באתגר של הצריבה בתודעה הציבורית את מעשיהם של הניצולים בארץ, אלא גם מוקירה זאת ותומכת. היא זאת שתמכה בכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה שהזכרתי ואשר נערך ביד ושם. בשעתו הצלחנו לקבל מענק בסך 150,000 דולר מן הוועידה כדי להתחיל במסגרת "יד ושם" בייסוד ארכיון מחקר של תרומת ניצולי השואה למדינה. מכיוון שהעיקרון של וועידת התביעות, הוא parity כלומר אנחנו או שותף שלנו צריך לתרום את אותו סכום, השותף הטבעי שלנו היה "יד ושם". סוכם עם הנהלת "יד ושם" שנקים וועדה משותפת ובראשה יעמוד ראול טייטלבאום, עיתונאי, חוקר השואה, ומהחבורה שהקימה את הפרויקט של תרומת הניצולים למדינה.

כל הטיעונים שלנו ש"יד ושם" לא עומד בסכום, אפילו לא נענו. הוזמנו להשתתף בהשקת ספר "וישבתם בטח" על תרומת ניצולי השואה להתיישבות, בהקמת .60 ישובים חקלאיים, בעירוי דם רציני לתנועת ההתיישבות. הספר בהוצאת יד ושם כוסה על-ידי אותה קרן ואנו מוזכרים בקרדיט להוצאה. אני לא יודע וספק אם אחרים יודעים מה המצב לגבי המחקר הזה. ידענו על תחילתו אבל לא על ההמשך, שכן בינתיים המענק של וועידת התביעות הגיע לסיומו. מה שאני מבקש להדגיש הוא שהניצולים לא הושלכו חלילה מן השותפות במוסד הזה. הם פשוט לא הוכנסו אליו. אין לנו דריסת רגל כשותפים. נקודה.

ישנם ניצולי שואה רבים פעילים ביד ושם, והם עושים מלאכת קודש והמוסד מכיר בכך. אבל זאת כשליחים, אפילו שליחי מצווה. הם המדיום. הם לא מחברים את המסר ,לא כשותפים. לאימפריה אין שותפים, יש לה נתינים. וגם כאן בצד השבחים שאני מרעיף על מוסד "יד ושם", אני, וכמוני, פעילים אחרים, פגועים קשה מהיחס הזה שהוא בעצם לגבי חלק מאיתנו, ואני ביניהם, הגיע לניכור.

ואגב, בי"ד ושם" יש בית ספר ללימודי השואה, אבל בפועל הוא יכול להתחרות בכל מכון אקדמי, בכל ענפי היחצנות השיווק והמדיה בכל הקשור לפרסום ויחסי ציבור. "יד ושם", הצליח לא רק שקולו יישמע ברמה בזירה הלאומית והבינלאומית, אלא בכך שעצם איזכור שמו, יביא עמו הדרת כבוד וקודש- בחלונות הגבוהים ובצוהרים הקטנים. הסימביוזה של השם ומלאכת הקידום של "יד ושם" היא מושלמת.

ככה רואים זאת לא רק אנשים מן הישוב אלא תורמים רבים בארץ ובעולם. זה טוב אבל זה לא "עמוד האש" שהולך לפני המחנה, אלא "עמוד ענן" כמאסף, שאחריו הדברים מעורפלים.

ניצול שואה ידוע מאוד, משכיל מאוד, מצוי מאוד במציאות, אמר לי בכאב: "צר לי, אבל מה שאני רואה זה תיירים ונדבנים וטקסים למונומנטים על שמם ושם משפחתם, וזה מעיק, מעיק מאוד". אמרתי לאותו דעתן כי היום בלי תורמים כלום לא זז, לא כאן ולא בעולם וכי החשיבות של התרומות היא מעבר להיבט החומרי, שכן גם אירועים חשובים בצדו. הוא הנהן ונאנח, ולא הוסיף. זאת מכיוון שגם ההיגיון הזה לא מחה את התחושה שבכל אותו מכלול מנוהל ומנוסך כהלכה, ניצולי השואה הלכו לאיבוד.

כאשר הועלה הרעיון לקיים "כנס בינלאומי למורשת ניצולי השואה ,המשמעות הערכית והמוסרית לעולם" המשתתפים האקדמיים בפורום הדיון שהתקיים ב"יד ושם", הביעו הסתייגות מוחלטת מן הרעיון. בבחינת "מה אתם מגלים את אמריקה" אנו עוסקים בזה כל הזמן. ואכן חשנו כאילו אנו, נציגי הניצולים, מנסים לגזול מהם את המונופול על כנסים. הויכוח הגיע לדרגה כזאת של חריפות שחיים רוט, ניצול שואה הולנדי, ומי שיזם את המפעל "לכל אדם יש שם", אמר שזה מזכיר לו סיפור ידוע על בית חולים. הסיפור הוא שההנהלה התכנסה לדון בבעיות הקשות של בית חולים, ואחד המתדיינים הציע לשחרר את החולים, ובכך לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. נציג אחר של ניצולי השואה שהתבטא בחריפות היה ד"ר מאיר רוזן היועץ המשפטי של משרד החוץ שהשתתף במו"מ ובניסוח הסכמי קמפ-דייויד והסכמי השלום עם מצרים, ושגריר ישראל בצרפת ובארה"ב ."לאחר שהפקיעו מאתנו את הצד החומרי, מנסים להפקיע מאתנו גם את הצד הערכי" - אמר ד"ר רוזן בנימה של כעס עצור. בסופו של דבר, כאשר מדובר ב"יד ושם" מי שהכריע היה יו"ר ההנהלה אבנר שלו ,שהיה מעוניין בכנס. זאת בשעה שמנכ"לו היוצא מן הכלל, ישי עמרמי היה נגד.

אולם לא בכל המוסדות לתיעוד והנצחה, העניינים כה "פשוטים". מדובר במוסדות כמו "משואה" ( של הנוער הציוני), בית לוחמי הגטאות ( של מפאי- אחדות העבודה) משמרת ( של מפ"ם) ועוד פחות ידועים. הזכרתי בחלק הראשון של המאמר כי בפגישה עם מנכ"ל משרד החינוך ד"ר שושני, הוא אמר שכל פעילות מצדנו בהקרנת הסרטים במוסדות לתיעוד והנצחה שאיתן יש למשרד הסכמים, משרד החינוך יישא בהוצאות. מכאן ואילך התנהל "מסע אלונקות" ממוסד למוסד, מיו"ר ליו"ר, ואלה ראו בעין יפה את הרעיון, ובישרו לנו בכל פעם על ההתלהבות שבה נתקבל הרעיון של הקרנת הסרטים על "תקומה" בפני תלמידים. אבל אי שם במהלך המסע נתקלנו במחסום, פעם של הממונה על תקציבים, פעם של ממונה על סיורים, ופעם של ממונה על תכנים, כולם אנשים שמרוויחים את לחמם ביושר והנושא שלנו לא עלה בקנה אחד עם איזה סעיף ביורוקראטי. היינו נאיביים. נדהמנו.

זה אמור באותה מידה לגבי שיתוף פעולה עם מערכת החינוך של צה"ל. קצין חינוך ראשי תא"ל אלי שרמייסטר התלהב מן הרעיון, העביר את ההנחיה לאנשיו בשטח. אבל גם הם עובדים בצורה קבלנית עם המוסדות לתיעוד ולהנצחה וגם כאן נתקלנו במטעני צד. ניסיון לפעולה אחת, ואחת בלבד, לעבוד במישרין עם צה"ל נסתיימה בפיאסקו עלוב שלא תרם לכבודו של צה"ל. גם כן בשל תווך. לעומת זאת באותם מקרים שלא היה תיווך של איזה "מאכער" יכולנו להעביר את המסר שלנו ביום הזיכרון לשואה.

אינני חושב שישנה סיירת בצה"ל שבה לא הופעתי, והיה זה גמול גדול שהחבורה של מפקדים בכירים, קצינים, חיילות וחיילים, קלטו כל כך יפה את המסר. לאחר מפגש כזה חשתי שהסוללות שלי התמלאו.

המצב הוא כה מסובך שלעתים מסר חשוב שניצולים רוצים להביא, פשוט לא עובר כי "הפרויקטור" שעליו הוטל ביצוע האירוע, קבע זמן של שעה וחצי ולא יותר מזה. או אם אומרים, "הרי הבטיחו לנו שנוכל בהזדמנות לומר כמה מילים על אותה תנועת נוער בגטו" ( שעל שמה ניתנת המלגה) . התשובה היא ש"תוכנן אחרת", ובזה תם העניין. אז מישהו בכיר בפנים הבטיח. אז מה. יש נוהל. נימוקים כאלה ככל שיהיו חשובים, חשוב יותר ההקשר שלהם. היכן חשוב לסטות והיכן לא. כמו באותו סיפור שבו שאל תלמיד את הרבי ."בארמית, רבי, קוראים ליין חמרא וגם לחמור קוראים חמרא. איך אדע מה הוא יין ומה חמור ?". " הסתכל,ילד, איפה שזה נמצא. אם זה במרתף, אז זה יין. אם זה באורווה אז זה חמור", ענה לו המלמד. לגבינו שניהם נמצאים במסגרות הביורוקרטיה וחיים בדו קיום.

מן ההיבט הפורמאלי גופים שהם עמותות, ורובם של מוסדות ההנצחה הם כאלה, נמצאים בפיקוח של רשם העמותות הבודק את התנהלותה של העמותה, תקציביה ופעילות הגופים המנהלים אותה דומני שישנה איזו מגבלה בקשר להוצאות מנהליות כאחוז מכלל הוצאותיה. מדובר על 20 עד 30 אחוזים מתקציב העמותה שיכולים להיות מופנים להוצאות מנהליות, משכורות וכדומה. השאר חייב להיות מופנה למימון פעולות. כל הגופים הללו נתמכים על-ידי ממשלת ישראל ,וגם על-ידי תורמים בארץ ובחו"ל.

מכאן שהמוסדות שהתייחסתי אליהם, עונים בהחלט על הקריטריונים של תיעוד, מחקר והנצחת השואה. הבעיה היא פנים מערכתית. יש אומנם מוסדות ציבוריים כמו יו"ר,וועד מנהל או מליאה ציבורית. אבל גם במקרה של בקרה פנימית, השיקולים מהיכן עושים ומה לא עושים, זאת נמצאת באיזו מערכת שינוע ביורוקרטית שמתנהלת לה מכוח אינרציה במגמות שקשה לשנות. לעתים כמו במקרים אחרים של מנהל ציבורי, הפירמידה היא הפוכה וההנהלה המקצועית זאת שמורכבת מבעלי שכר , היא שמכתיבה את התנהלותו של המוסד או הגוף הציבורי. או שאותו גוף ציבורי לא נוח לו להכניס את הראש לסוגיות של תכנים אחרים, כמו תקומה, והניצולים אלה שנכנסים לכותלי המוסד כמו בבלון מעופף יוצאים כמו בלון מפוצץ, איזה צ'ופצ'יק קטן למטה שנקבר מתחת לפירמידה ההפוכה.

מן העולה בשני המאמרים בנושא הוא בעיות רבות שנוגעות במישרין ובעקיפין לניצולי השואה, כאלה של מצוקות יום יום ונוהלים שוטפים ואחרים שנוגעים למעמד המוסדות שלהם, התאום, פישוט תהליכים, נושאי רכוש יהודי בחוץ , תיעוד העבר ועשייתם בהווה למען המדינה ולביסוסה- יכלו למצוא פתרון במסגרת חוק. הצעת חוק כזאת שמנסה להסדיר את הסוגיות הללו הייתה על שולחן הכנסת אך היא טולטלה עד שהממשלה חנקה אותה, כפי שהיא חונקת נושאים אחרים שנוגעים לניצולים. ח"כ זאב ביילסקי ניסה בשעתו והוא אולי עדיין מנסה לפעול כיום .במאמר לפני יותר משנה בנושא החוק לניצולי השואה ציינתי כי עוד ביוני 1999 יזם יצחק ארצי סגן יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי שואה ומי שהיה חבר כנסת מטעם המפלגה הליברלית וממנהיגיה, " הצעת חוק זכויות ניצולי השואה בישראל". החוק אמור היה לרכז תחת קורת גג אחת את כל זכויותיהם של ניצולי השואה ולפתור בעיות שונות, קצרות וארוכות טווח. בשיחה אתו הביע ארצי את ביטחונו כי " חוק כזה שבעת הבאתו לכנסת יזכה לתמיכת כל המפלגות מימין ומשמאל, יבטא קונצנזוס של הוקרה עמוקה, חגיגית משהו, של מדינת היהודים כלפי הניצולים" ח"כ ארצי הלך מאתנו ומשום כך אין מקום להודיע לו בצער שהייחולים שלו לא מומשו.

זאב ביילסקי דחף בשעתו בוועדת הכספים של הכנסת את נושא הפסקת האפליה בקבלת סיוע לתרופות לניצולים שיש להם רנטה מגרמניה ולא מן האוצר.הוא ראה בדאגה לניצולים משימה אישית ולאומית. בריאיון במשדר "הכל דיבורים" ב"קול ישראל" בראשית השנה, אמר כי המדינה מתנכרת לניצולי השואה וכי הוא פתח במבצע החתמה של חברי כנסת למען הצעת חוק לניצולי שואה "נוצרה ביורוקרטיה בלתי אפשרית אשר מקשה על הטיפול ובכל יום נפטרים עשרות ניצולים מבלי שאיש מהם יוכל לממש את זכויותיו. ממשלת ישראל שביכולתה לשנות את המצב ,לא קיימה ולו דיון אחד בנושא" - קבל ביילסקי .הוא הביע תקווה שיצליח להבקיע את חומת האטימות וחוסר הרגישות של ממשלת ישראל ולהביא לפתרון מהיר של הבעיות באמצעות החוק."

לחבר הכנסת ביילסקי אני כן רוצה לומר: מכובדי וידידי - עתיר מעשים. מאומה לא קרה. מה שצריך לקרות הוא לא סיפוח נושא הניצולים למשרד ממשלתי, אלא הקמת "רשות לניצולי שואה" אשר תפעל כרשות סטאטורית בכל מכלול הבעיות שנוגעות לא רק לניצולים עצמם אלא גם ליורשיהם. ובראשה יעמוד גוף ציבורי שבראשו שופט ידוע בדימוס ולצדו מיטב המוחות בזירה הציבורית אשר יש לבם זיקה לנושא ולב חם.

היה וחוק כזה אשר יבטיח המשכיות בנושא רכוש, תיעוד והנצחת השואה ופעלם של ניצולי השוה למען המדינה, חוק כזה לא יתקבל בהקדם, המציאות תעשה את שלה. הביורוקרטיה של הארגונים של ניצולי השואה תיפתר מעצמה עם מותו של הניצול האחרון.

המשרדים הממשלתיים הנוגעים בדבר יוסיפו, כל אחד כמיטב כוחו הפוליטי, להחזיק במה שניתן. אשר לרכוש, ממשלת ישראל תקים צעקה תקשורתית לגבי הרכוש היהודי האדיר, הקהילתי והפרטי, בטענה שהיא היורשת החוקית והממשלות במזרח אירופה יגיעו להסכמה על החזר של כמה מיליארדי דולרים, בתוספת התחייבות של רכישת מוצרים ישראלים בעוד כמה מיליארדים. לציון האירוע תיערך מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתוספת כיבוד של בורקס ורוגעלאך. בכך סוגיית זכויות ניצולי השואה במדינת ישראל תמצא את פתרונה הסופי.