זריחה מתוך השקיעה

רגעי בריאה

לכל רגע בבריאה יש את היופי שלו. מי שמתחבר ליופי ממקום מסוים משום שזהו סוג היופי החביב עליו, יעדיף מן הסתם את הרגע הזה על פני אחרים. אך ממש כשם שכל הברואים נבראו בצלם וכולם יפים, כל אחד על-פי דרכו, כך כל הרגעים המתקיימים, גם הם יפים, כל אחד על-פי דרכו.

האחד מעדיף את השקיעה, משום שהיא מסמלת עבורו את סוף היום ואת תחילת הפרק החשוך, והיא מעדיפה את זריחות הבוקר משום שהן מסמלות עבורה את המעגל הנצחי של הזדמנויות להתחלות חדשות. כל אחד יאהב רגע מסוים עם איכות מסוימת, כל אחד יחבר את מה שנתפש בעיניו כרגע החיבור שלו עם האמת הפנימית שלו.

זה היופי שבנו שמסוגל לבחור ברגע מסוים המהווה עבורנו את תמצית היופי בעינינו, את רגע החיבור שלנו עם הבריאה, את עולם המראות, הצלילים, הריחות, הרגשות, המחשבות והתחושות, את התמהיל הנכון המהווה עבורנו רגע של השראה, רגע של חיבור עם הנעלה והנשגב מיתר תמונות המציאות. כל אחד ובחירתו, כל אחת והעדפותיה.

והיופי שבנו הזורח ברגע הנבחר הזה, הוא גם תמצית סיפור חיינו. כמו צמצם של מצלמה, הוא נפתח ומתרחב על-מנת לקלוט את מלוא היופי ועוצמת החיבור שלנו אל הבריאה ברגע הזה, אך הוא נסגר כאשר הרגע חולף. וכאשר הצמצם הזה פתוח לרווחה, במהלך כל רצף ההתרחשות של הרגע המעצים שלנו, הכל נראה טוב, יפה, עמוק, בעל משמעות, כל נגיעה, כל פיסת מראה, כל צליל וכל תחושה, מחברים אותנו למעיין בלתי נדלה של חיבור עם עצמנו, עם הבריאה, עם הקסם של הקיום.

אך ברגע הסגירה של הצמצם הזה, ההוויה שוב מתכווצת. התודעה נסוגה מפני ההוויה, התודעה מצטמצמת וחוזרת אל החוויה ההופכית. רגעי ההעצמה שנחוו אך לפני רגעים אחדים נשארים בגדר זיכרון וההכרה לוקחת פיקוד על תחושת החיבור עם ההוויה. העוצמה של הבריאה מפנה את מקומה לצמצם סגור, לתודעה מכווצת, לסגירות.

מעברים, שקיעות, זריחות

כשהצטרפתי אליו על המרפסת אל מול השקיעה, הוא היה מהורהר, אך ניכר היה בו שהוא לא מכונס עם מחשבותיו אלא פתוח ומחובר לנוף הקסום שהשתקף מולנו. ההרים הרחוקים קיבלו קשת של גווני סגול עמוק, מהול בכחול רך שהלך ולקח בכל רגע עוד פיסת סגול והכחיל אותה. העמק העצום שלמרגלותינו קיבל את העננות הנמוכה שהתנחלה בו כמו שמיכה בגווני לבן-אפור, ותאמה את הצורך של האנשים והצמחים להתכסות לעת ערב מפני החשיכה. אורות עמומים החלו נדלקים ומתפרשים בעמק, והחשיכה לקחה את המציאות הסגולה הזו בקצב הולך ומתגבר.

הוא אוהב את הרגעים שבהם הטבע משתנה לנגד עיניו. זה מחבר אותו לרגעים שבהם העוצמה של השינויים נוגעת בכל מה שהיה והופכת את מה שהיה למה שיהיה. זו עוצמת החיים המתבטאת במהירות מוגברת, ברגעים שבהם הטבע עובר שינוי, ורצף אירועי השינוי הופך למוחשי, הרצף הזה נולד בחוויה שלנו כמו רצף של תמונות בערוץ נשיונל-גיאוגרפיק, עם שינוי שניתן לראות אותו מתפרש על פני הזמן, והוא מואץ אך איטי.

לא היה צורך במילים. זהו רגע ההעצמה שלו, זהו רגע החיבור שלו עם העוצמה שבטבע, עם העוצמה שבו, זהו הרגע שבו העוצמה שבו פותחת את צמצם ההכרה ומתחברת עם ההוויה, זהו הרגע שבו הוא מרגיש שהכל מתנהל בדיוק כפי שהטבע אמור להתנהל, זהו הרגע שבו הוא רואה למרחוק ומרגיש שהכל אפשרי. זהו רגע של חיבור בין האדם לבריאה, והאגו נסוג לנוכח צמצם ההוויה.

אנשים מוארים ואור לאנשים

חזרתי לתוך הצימר והתיישבתי לכתוב את השורות האלה. חלון ההודעות הקפיץ הודעה שמדינתו של הרודן קדאפי בחרה נשיא חדש שילווה אותה אל העידן החדש שלה, לצורך בחירת ממשלה ותחילת עידן הבנייה של המדינה הזו מחדש. את שמו אני מכיר מדיווחים מן העבר, עוד מן העת שבה הוא היה תושב ארה"ב שחי בגלות ממדינתו, משום שנרדף בה על-ידי העריץ.

לא יכולתי שלא לחשוב על נלסון מנדלה, על לך ואלנסה, על ואצלב האוול, על כל אותם נושאי אבוקות האור האנושי של חופש, שלום, שוויון ואחווה, ועל כל האנשים שרואים את טובת הציבור גם היום וידם קצרה מלהושיע את הציבור שלהם. לא יכולתי להפסיק לחשוב על אלה המכוונים אלומת אור שהציבור מליט פניו ממנה משום שהציבור עדיין אינו בשל לקראת התהליך של החלמה מימי החושך ומעבר אל ימי האור שלו עצמו.

השקיעה המתרחשת כעת בחוץ מעצימה את מי שמתבונן בה כרגע ומתחבר אל היופי שבשינוי אצל איתני הטבע. השקיעה הזו מעניקה לו תחושת שייכות טבעית להוויה המשתנה, משום היותה כה מושלמת וטבעית. כאשר המציאות מתלבשת בצבעים, גוונים ואיכויות התואמות יותר את הזמן והמקום. הטבע אינו עוצר לחשוב ולחשב חישובי אגו לפני השינוי אלא משתלב בו. הפרחים מתכנסים מפני הלילה, העצים מנשבים עם הרוח הקרירה, ובני האדם בעמק שמולנו מדליקים כתהליך טבעי את האורות המסייעים למי שמדליק אותם לעבור אל המציאות החשוכה. איש אינו מהרהר עוד בפעולה של הדלקת האור כדי להניס את החשיכה ולאפשר את החיים בצילה.

מאירים והאחרים

הרשימה הארוכה של האנשים שהתחברו אל הבריאה וקיבלו ממנה את התובנה של מהות השינוי, והלכו והדליקו את האור עבור האנושות, ארוכה הרבה יותר מן הרשימה המוכרת הזו שהזכרנו כאן קודם. נלסון מנדלה ראה את החשיכה ששררה בדרום אפריקה והסיר את מחסום השנאה בין בני אדם בעלי גוון עור שונה.

ואצלב האוול ראה את החשיכה של הדיקטטורה הקומוניסטית ולחם בה עד שהביס אותה והביא את צ'כוסלובקיה לחירות מדיקטטורה ולביסוס הדמוקרטיה.

לך ולנסה הביא "סולידריות" וגירש את הדיקטטורה וייסד דמוקרטיה בפולין. מוהנדס קראמצ'ד גנדי הוביל את האימפריה הבריטית אל מחוץ להודו עם מודל של התנגדות לא אלימה, ובכך שחרר לא רק את הודו מעול הכיבוש הבריטי אלא ייסד מודל שהיווה השראה לתנועות שחרור רבות אחרות בעולם כולו. אך לא רק מנהיגים ידועים ובעלי דף בתולדות ההיסטוריה האנושית היו כאלה שהאירו את הדרך וסילקו את החשיכה. גם מדענים, אנשי רוח, ואנשי עמל עשו שינויים גדולים וסילקו מדרכם את החשיכה של הצמצם האנושי הסגור.

בכל רגע נתון נוכל לראות אנשים מהלכים בינינו עם צמצם סגור והוויה דועכת. חלק מאיתנו פותחים את הצמצם שלהם בכל יום, וחלק מסתובבים בינינו עם צמצם סגור כל יום, וחלק חיים בינינו עם צמצם פתוח כל היום, כל יום. מי מאיתנו שיכול להאיר לאחרים את הדרך ולסייע להם לפתוח את הצמצם שלהם, יבורך. כבר נאמר שכאשר אתה מאיר את הדרך לחברך, האור שלו מאיר גם את דרכך שלך.

חשכת האכזבה ואור התקווה

עמים רבים סביבנו מתעוררים כעת אל צמצמים לאומיים פתוחים. בחודש דצמבר 2010 הצית את עצמו מוחמד בועזיזי בתוניסיה, והצית גל של מחאות בעולם הערבי כולו, אשר טמן זרע של תקווה גדולה בקרב תושבי רוב הדיקטטורות. בועזיזי לא היה הראשון שהצית את עצמו והצית מחאה שהפכה ברבות הימים למהפכה. גם יאן פאלאך הצ'כי הצית את עצמו והניע תגובת-שרשרת שהביאה לא רק לשחרורו של ואצלב האוול מן הכלא אלא הביאה לבסוף לשינוי צ'כיה והפיכתה לדמוקרטיה.

בתוניסיה הייתה מהפכה, בלוב נבחר היום נשיא חדש ותפקידו לבסס דמוקרטיה, במצרים יש נשיא חדש אשר מינה ממשלה של אנשי מקצוע ומהווה בכך תקדים לעולם הדמוקרטי כולו, בסוריה נשלמים בימים אלה המהלכים לסילוקו של אסד וניתוק הרצף הטריטוריאלי של האייתולות האירניות באמצעות סוריה עד לבנון.

האזור מדמם משום שזוהי עת דמדומים. זו שעת בין ערביים ועת מעבר זהו סוף עידן של רודנות, דיכוי חברתי, כלכלי, מדיני, תרבותי, לאומי. זוהי תקופה שבה האפשרות לחיות ללא כיבוש, דיכוי, ניצול ושעבוד, מציתה את התקווה אצל ציבור אנשים שחי עד כה עם צמצם סגור וקיבל בהכנעה את המציאות החשוכה הזו.

כמו שכנותיה המתעוררות, גם ישראל מדממת. גם הישראלים חיים עדיין את גרסת הצמצם הסגור, ונמצאים בין לבין. האור עדיין לא עלה והחושך עדיין לא נס מפני השחר החדש הזה. כל בעלי הצמצמים הסגורים מוצאים חיזוק וצידוק לצמצם הסגור שלהם בבעלי הצמצמים הסגורים האחרים. חלק מאיתנו על-רקע מדיני, ואלה נאחזים בעובדה שגם אצל השכנים שלנו יש עדיין בעלי צמצמים סגורים. חלק אחר מאיתנו על-רקע כלכלי, ונאחזים בעובדה שהקפיטליזם הטיב איתנו עד כה וחסרונותיו הם בגדר "רע הכרחי". חלק מאיתנו נאחזים בצמצם הסגור שמצווה עליהם הדת, וחלק נאחזים בצמצם הסגור של התרבות והמסורת.

הדימום הנוכחי הוא תולדה של דמדומים. זוהי עת שבה החושך והאור משמשים בערבובייה עד שתיוולד מציאות חדשה. ההיסטוריה מוכיחה שכל עת דמדומים מובילה למציאות טובה יותר, מוארת יותר. הנוף הנשקף מן המרפסת בצימר הזה מוכיח ששינויים כאלה אינם רק תהליך טבעי, אלא אף תהליך בלתי-נמנע.

בין תקווה לאחווה

לבעלי הצמצמים הפתוחים יש תפקיד במציאות הזו והוא לסמן את הדרך החדשה. גם לבעלי הצמצמים הסגורים יש תפקיד במציאות כזו והוא לוודא שהמעבר אל המציאות החדשה מכיל בתוכו גם את זכרון העבר והניסיון, וגם את הקוד של למידה מטעויות העבר. לאט-לאט אך בקצב מתגבר ייפתחו הצמצמים ותיוולד המציאות החדשה, בלי דיכוי של אגו, בלי שיסוי של שנאה, בלי ניצול של תאווה לעוד, בלי כיבוש של לאומנות, ובלי ניצול דתי של בורות.

לאט-לאט ובקצב מתגבר תיוולד כאן שוב לצד התקווה האישית, גם אחווה כלל-אנושית.