מִמָּה הַפַּחְדָּן מַרְגִּישׁ פַּחַד?
מִשֵּׁד וּמִשַּׁחַת, מִפַּח וּמִפַּחַת,
מִטִּיל שֶׁמֵּעָל וּמִטַּל שֶׁמִּתַּחַת,
מִמָּה שֶׁיַּגִּידוּ, מִמִּי שֶׁיַּגִּיד,
מִתְּבִיעוֹת בֵּית דִּין הָאג וּטְבִיעוֹת בְּגִיגִית,
מִמָּה שֶׁמַּמָּשׁ וּמִמָּה שֶׁנַּגִּיד –
אַךְ דָּבָר דַּק אֶחָד מַפְחִידֵהוּ עַד חֹד,
כְּמוֹ כָּל הַדְּבָרִים פֹּה יַחְדָּו לְפָחוֹת:
הַפַּחְדָּן מְפַחֵד לִפְחֹד.
וְלָכֵן הַפַּחְדָּן הַיּוֹשֵׁב בְּגוּשׁ דָּן
וְיוֹדֵעַ שֶׁתֵּכֶף יַגִּיעַ עִדָּן
שֶׁל רָקֶטוֹת גַּרְעִין שֶׁבֵּיתוֹ יַעֲדָן,
וְנֶחְשָׂף לַגָּדוֹל מִכָּל סַךְ פְּחָדָיו יַחַד,
לְאֵימַת הָאָטוֹם, אֵם אִמּוֹ שֶׁל הַפַּחַד,
נָס, מֵרֹב פַּחַד לִפְחֹד, לַנִּסְפַּחַת:
לְתַבְהֶלֶת מִפְּנֵי הַתְּגוּבָה שֶׁתַּרְעִים
אִם תּוּסַר הָאֵימָה שֶׁהַפַּרְסִים זוֹרְעִים –
וְחָרֵד מִקְּלִפָּה אֲבָל לֹא מִגַּרְעִין.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
