יֵשׁ דְּבָרִים בָּעוֹלָם הַבָּאִים בְּצֶמֶד.
בִּשְׁנַיִם יַחְדָּו שֶׁהֵם שְׁנַיִם לְחוּד.
יֵשׁ זוּגוֹת שַׁעַטְנֵז: פִּשְׁתָּן וְצֶמֶר.
יֵשׁ זוּגוֹת מִשָּׁמַיִם: חֹם וְלַחוּת.
יֵשׁ זוּגוֹת כְּרוּכֵי-נֶצַח: דְּבַשׁ וְעֹקֶץ,
סֵפֶר וְסַיִף, אַלְיָה וְקוֹץ.
יֵשׁ זוּגוֹת מַשְׁלִימִים: עָצְמָה וְאֹמֶץ,
בַּר-מִצְוָה-בַּת-מִצְוָה, בַּר וּמוֹץ.
בַּבַּיִת צָרִיךְ גַּם אָב וְגַם אִמָּא.
בַּקַּלְמָר טוֹבִים שְׁנַיִם: עֵטִים וְעֶפְרוֹנוֹת.
אֲבָל לָמָּה צָרִיךְ גַּם דּוֹבֵר לְקָדִימָה
וְגַם עוֹרֵךְ לִידִיעוֹת אַחְרוֹנוֹת?
אוֹתָן הוֹרָאוֹת מֵאוֹתָהּ מַעֲרֶכֶת.
אוֹתָם נִסּוּחִים, פֹּה וָשָׁם הַרְחָבָה.
שְׁתֵּי מַשְׂכּוֹרוֹת, פַּעֲמַיִם רֶכֶב,
שְׁנֵי מַס בְּרִיאוּת – לֹא חֲבָל?
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
