ויכוח יצרי וקטנוני בשאלה גורלית

הדיון הציבורי על התקיפה באירן ירד לגמרי מהכביש, התהפך שלוש סלטות באוויר והתרסק לתוך ההתכתשות הישנה והקטנונית בין השמאל והימין. נשארו ממנו רק היצרים השבטיים והשנאות המכוערות שמימים ימימה, בנוסח הרגיל והמגעיל של יישרף העולם ובלבד שיהיה ברור שאנחנו צודקים ונאורים ואתם טמבלים וקופים. כל ההבדל הוא שבמקרה הזה יש באמת סיכוי ריאלי שיישרף העולם פשוטו כמשמעו.

ואני מודה שגם אני בסוף נגרר לזה, רק מלהפך. הראש אומר לי שאני מתלבט, שאין לי דעה חד-משמעית ושאני לא מקנא במי שהאחריות על כתפיו וצריך לקבל את ההחלטה. אבל כשאני רואה ושומע את העדר הגועה בקול אחד ומתפלש בענן אבק אחד, מאמנון אברמוביץ ועד זהבה גלאון, מעמוס עוז ועד אמנון שחק, וכולם צועקים אסור לתקוף, הלב (המנוסה) אומר לי שכנראה ההפך הוא הנכון.

מי זוכר שהתחלנו את זה בוויכוח האם בכלל יש מקום לוויכוח. מצד אחד, אמרו רק לפני כמה שבועות, הרי אין ערוך לחשיבותו של דיון ציבורי כשמגיעים לצומת מכריע כל כך. מצד שני, האם בנושא כבד וגורלי כל כך, שכרוך בעובדות ובנתונים שבהם רב הנסתר על הנגלה, אפשר בכלל לנהל ויכוח ציבורי פתוח, או שזו שאלה שצריך להשאיר לחדרי החדרים ולשותפי הסוד. יותר מזה: האם זה אחראי, בשאלה שהיא אולי הכי קיומית וגורלית מאז הכרזת המדינה, לפתוח את הקרביים של המדינה לעיני כל, ולפזר כל עמימות וכל ערפל חיוני לעיני זרים ובכללם אויבינו עצמם.

אל תדאגו, אמרו בהתחלה מצדדי הפתיחות, אנחנו חברה אחראית ובוגרת מספיק כדי לנהל דיון ציבורי כבד-ראש בין שתי עמדות שקולות שההכרעה ביניהן קשה והרת גורל. ולמרות שמקבלי ההחלטות בעצמם מנועים מהשתתפות בדיון הציבורי, בכל זאת אפשר וצריך לקיים את הדיון על השיקולים העקרוניים לכאן ולכאן מבלי לחשוף יותר מדי ובלי להיכנס לפרטים הקטנים שבסופו של דבר הם שיגרמו למקבלי ההחלטות להכריע מבצעית.

ושוב אני מודה שגם בזה גיבשתי עמדה בדיעבד, מהלב ולא מהראש, ורק בהפוך על הפוך. הראש התלבט מאוד. הרבה שגיאות גדולות נעשו בשם הביטחון ובחסות החשאיות. הדילמה האירנית שקולה כל כך והנימוקים לכאן ולכאן גורליים כל כך, שאין טוב למקבלי ההחלטות מלשמוע עוד ועוד דעות. השכל שלי אמר שדיון ציבורי חייב להתקיים. אבל ברגע שהוציאו את האצבע מהחור שבסכר הם לא יכלו להתאפק, פרצו את כל הסכרים והבוץ והסחף שטפו את הכול. הוויכוח הלך ונעשה יצרי, ממוסטל וחסר רסן. אלף טרמפיסטים ארזו במזוודה את האג'נדה הפוליטית שלהם, טיפסו על הרכבת הזו והפכו את הדילמה הכבדה והגורלית לקמפיין פוליטי אנטי ממשלתי חסר עכבות שהלך ונעשה פחות ופחות מושכל, יותר ויותר יצרי, ובימים האחרונים הגיע לממדים של אובססיה.