צריך אוניברסיטה באריאל?

החל מ-1982 קיים באריאל מרכז אוניברסיטאי. במרכז לומדים כיום 13.000 תלמידים, שכשמונים אחוז מהם מגיעים מהצד המערבי של הקו הירוק ללמוד הנדסה, מדעים ומדעי הרוח. אלפים רבים מקרבם הם ערבים ישראלים, מתחום המשולש, הקרוב מאד לאריאל. לרבים מהם הוקצו מעונות בעיר. גם כמה מהפרופסורים בסגל הם שמאלנים מוצהרים. בקיצור, תמהיל נורמלי ורצוי. החסרון היחידי במוסד היה אי ההכרה בו כאוניברסיטה - מה שמונע מתן תקציבים למחקרים, שיכולים לפתח את המדע והרוח בארץ, ולהביא להישגים עולמיים, כמו שאר האוניברסיטאות שלנו.

שלוש מאות וחמישים אלף תושבי השומרון ויהודה זכאים למקום לימודים בדיוק כמו כל ישוב ומחוז בישראל. אם להיזכר כיצד בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה שעברה, כשהישוב בארץ ישראל היה בחיתוליו, כבר חשבו ראשי הקהילה להקים בית ספר לבנים (אליאנס) ולבנות - "יחיאלי" בנווה צדק, את האוניברסיטה העברית על הר הצופים, ובעשור הראשון למאה ה-20, עוד בטרם היות תל אביב, פתח הד"ר מטמון בדירה ביפו את גימנסיה עברית הרצליה (הגימנסיה העברית הראשונה בהיסטוריה).ופרופ' בוריס ש"ץ ייסד את "בצלאל" בירושלים.

עם סגולה

הצורך בתרבות ובחינוך טבוע בדמם של היהודים מאז היותם. לא בכדי הגדירו אותנו כ"עם סגולה". אימהות כיום חוסכות מפיתן, ומשלמות למורים פרטיים, כדי שילדן יתקדם ויגיע להישגים בלימודים. אז מנין נובע הקרטל של כל ראשי האוניברסיטאות המבוססות, (שגם הן ידעו מרורים מצד קודמותיהן, עד שזכו להכרה בצורך בקיומן) להתנגד בצורה כה חריפה, ולעמוד על רגליהן האחוריות בתביעה שלא להכיר באריאל כאוניברסיטה, חרף החלטת המועצה להשכלה גבוהה?

התירוץ שלהן הוא שעוגת התקציב הממשלתי תצטרך להתחלק ליותר חלקים, וכך יקטן חלקו של כל מוסד ויתמזער. וזאת - למרות ששר האוצר כבר הבטיח שידאג לתקציב לאוניברסיטת אריאל, בכל מקרה.

תירוץ זה מזכיר את אירועי תחילת המאה שעברה, כשלאחר הכרזת בלפור, ולאחר כיבוש הארץ ע"י האנגלים מידי הטורקים, אישר השלטון הבריטי ב-1920 הקצבה של כ-16,500 סרטיפיקטים (אשרות כניסה) לשנה לראשי משפחות יהודים שיעלו לארץ. שאם לחשב את מספר הילדים בכל משפחה - היו הדברים אמורים בכ-80,000 איש בסה"כ. ההסתדרות הציונית נבהלה. וכי מי יכלכל את אותם חסרי כל מביניהם? ואז פנו ראשי הוועד הציוני בלונדון למשרד החוץ הבריטי, שיצמצם בקונסוליות שלו במרכז ומזרח אירופה את מספר הסרטיפיקטים ל-1000 בלבד, וכך היה. היחיד שהתנגד למדיניות זו היה מקס נורדאו, שהציע בוועידה הציונית בלונדון 1920 להביא לאלתר חצי מיליון יהודים לארץ ישראל, כדי ליצור בה רוב יהודי, שיאפשר לממש את רעיון הבית הלאומי. "או שנעשה רוב מכריע בארץ ישראל עכשיו”, טען בלהט, "או שהארץ תהא אבודה בשבילנו לעולמים". את הסיפור הזה, ופרטים רבים אחרים שהיו עלומים מאיתנו, חשף ד"ר יעקב טובי מאוניברסיטת חיפה בספרו "מלחמה ללא גבולות", עליו כתבתי בשנה שעברה בעיתון זה. נשמע מופרך? אבל כל מי שיעיין בספר המרתק הזה, ידע הכל על מלחמות היהודים אז, בראשית ההתיישבות בארץ. אמיתות שלא ידעתם, ולא תדעו - עד שתקראו את המחקר המרתק הזה.

וכרגיל - אין חדש תחת השמש. החתרנות של יהודים כנגד אחיהם, מטעמים אנוכיים - חוזרת על עצמה כמו מנטרה. והשאלה העולה כרגע היא - האם יש לאפשר לגורמים אינטרסנטים עבור עצמם, לשים מקלות בין הגלגלים של התפתחות ההשכלה הישראלית באשר היא? והאם הפוליטיקה יכולה להיות עד כדי כך מלוכלכת, שתוכל לעטות על עצמה עור של צבי, כשמתחתיו מצוי חזיר?

עד מתי נמשיך לשחק את תפקיד הצדיק העולמי, שטובת שכניו-שונאיו חשובה לו יותר מטובת עצמו ובני עמו? ההתייפיפות הייקית-הפולנית הצבועה הזו אין לה כיום מקום, כי היא בדמנו. וראוי שנציב את ההשכלה הגבוהה בראש מעיינינו - ובכל אתר ואתר בארצנו המתחדשת.