חמש שנים עברו מאז פרסם מבקר המדינה את הדוח שלו על המינויים הפוליטיים שביצע אהוד אולמרט ברשות לעסקים קטנים, ועד שהשבוע סגרה הפרקליטות את התיק. הנימוק המרכזי לסגירה היה שממילא מתנהלים נגד אולמרט תיקים נוספים, ולכן יעבור עוד זמן רב עד שהתיק הזה יגיע לבירור. אבל אם הפרקליטות הייתה פועלת בקצב סביר, הנימוק הזה היה מתבטל מאליו.

זה כמובן לא המקרה היחיד. שאלתי את הפרקליטות מה קורה עם החשודים האחרים בפרשת דודו ואנונו, בה ניתן פסק דין לפני שנה. התשובה: "מדובר בפרשה רחבת היקף ומורכבת, אשר פסק הדין כנגד העבריין העיקרי עדיין אינו חלוט, והערעור שהגיש על הכרעת הדין וגזר הדין תלוי ועומד וקבוע לדיון. שאלת העמדתם לדין של החשודים האחרים בתיק טרם הוכרעה". ומה עם תיק שלומי לחיאני, שהועבר לפרקליטות לפני שנה? "הפרקליטות ממשיכה לבחון את התיק, שכולל חומרי חקירה בהיקפים גדולים, ברצינות וביסודיות, כפי שהיא נוהגת בכל התיקים בטיפולה. טרם התקבלה החלטה בעניין". שלא לדבר על עניינו של אביגדור ליברמן, המצוי בחקירה מזה עשר שנים.

המצב הזה פסול ואסור שיימשך. הוא גורם מצד אחד לעינוי דין בלתי אנושי, ומצד שני פוגע בהרתעה וביכולת להעניש עבריינים. חייבים לקבוע בחוק הגבלה למשך הזמן בו ניתן לנהל חקירות ולהעמיד לדין.

ועוד במשרד המשפטים, סיפור שהביא לידיעתי עמיתי עידן יוסף. ב-1 בפברואר השנה התבקש משרד המשפטים על-ידי הצוות הבינמשרדי למניעת הדרת נשים, לבחון את חוקיות ההסדר בין הרשות השנייה לתחנת הרדיו "קול ברמה" בנוגע להשמעת נשים בשידורי התחנה. נזכיר, שמדובר למעשה במניעה כמעט מוחלטת של השמעת קולותיהן של נשים – בדיבור, לא בשירה חלילה – בתחנה שקיבלה רישיון מהמדינה.

המשרד הודיע בתחילה, כי המלצותיו יהיו מוכנות עד סוף חודש מרס, "נוכח ריבוי הסוגיות ומורכבותן". אחר כך נתן לעצמו הארכה עד אמצע חודש יולי. News1 התעניין השבוע מה קורה, והפעם דובר המשרד העדיף שלא להגביל את העבודה בזמן והסתפק באמירה שהעבודה טרם הסתיימה – שבעה חודשים לאחר שהחלה. כך בדיוק מכשירים הדרת נשים.

בשנת 2010 הורשע שושן ברבי בעבירות של נהיגה רשלנית לאחר שנמלט ממחסום משטרתי בכביש 5 במהירות של 180 קמ"ש, תוך שהוא גורם לניידת משטרה לסטות מנתיבה. שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, עודד מודריק, קבע, כי ברבי הוא בעל עבר פלילי עשיר ועבריין פעיל. אבל רשיונו של ברבי לא נשלל. כעת, על-פי החשד, הוא דרס למוות שלוש נשים בעת שעברו במעבר חצייה.

זה רחוק מלהיות מקרה יוצא דופן. הרי כמעט תמיד כאשר מדובר בתאונה קטלנית, אנו שומעים שלנהג המעורב יש עשרות הרשעות – אבל רשיונו עדיין בידיו. משום מה, בתי המשפט מתייחסים בקלות בלתי נסבלת לעבירות תעבורה, כולל לעבירות חמורות כמו מהירות מופרזת, מעבר באור אדום ואי ציות לתמרור עצור. משום מה, בתי המשפט אינם קולטים שמדובר ברוצחים בפוטנציה, ומאפשרים להם להמשיך ולהחזיק בכלי הרצח.

המחוקק חייב לומר את דברו ולקבוע עונשי חובה של שלילה בשורה של עבירות חמורות וגם לאחר מספר מסוים של הרשעות. אי-אפשר להמשיך ולחכות עד שאותם עבריינים מועדים יגדעו חיים.

הנאמן שמונה למפעל הזכוכית פניציה, רו"ח חן ברדיצ'ב, הוא אדם אובייקטיבי שחייב דין וחשבון רק לבית המשפט. לכן, כאשר הוא אומר שהמדינה אשמה במידה רבה בקריסת המפעל – יש להאזין היטב. בדיון השבוע בבית המשפט הסביר בא-כוחו של ברדיצ'ב, עו"ד אהוד גינדס, כי המדינה הבטיחה לחבר את המפעל לתשתית הגז עוד ב-2007 – דבר שהיה חוסך ממנו את הזינוק האדיר במחיר המזוט שהביא לקריסתו. אבל בישראל, כמו בישראל, אף אחד לא ממהר לשום מקום לפני שמאוחר מדי. השבוע, כאשר חרב הפיטורים מונחת על צווארם של 400 עובדים, הבטיח השר שלום שמחון למצוא פתרון – מה שכמובן לא אומר כלום על כך שהפתרון אכן יימצא ובזמן סביר.

אם המפעל יקרוס סופית, תוגש מן הסתם תביעה נגד המדינה – כלומר נגדכם ונגדי. אנחנו נשלם את מחיר הפרת ההבטחות של אותם פוליטיקאים ופקידים, שימשיכו להסתתר מאחורי הגב הרחב של האנונימיות והמדינה. הם ימשיכו לשקר ולהתחמק, והקריסה הבאה תהיה רק עניין של זמן.

אם כבר מדברים על מצבים בהם הרשלנות והבטלנות של המדינה גורמת לנזקים אדירים, חייבים להזכיר את תחום תשתיות התחבורה. עבודות הרכבת הקלה בירושלים החלו בשנת 2000, היו אמורות להסתיים בשנת 2006 אך הסתיימו – בחלק מהקו הראשון ותו לא – רק בשנת 2011. קו הרכבת המהיר לירושלים אמור היה להיות מוכן בשנת 2007, אז ביקשה הרכבת ארכה עד 2011, לאחר מכן נדחה המועד ל-2017, וכעת הוא עלול להידחות שוב בשל האיסור על עבודות ליליות ליד מבשרת ציון. שלא לדבר על הסעת ההמונים בתל אביב: חברת נת"ע המטפלת בפרויקט הוקמה ב-1997, המכרזים הראשונים פורסמו ב-2003, העבודות היו אמורות להתחיל ב-2008, הן החלו ב-2011 והסוף אינו נראה באופק.

האם מישהו יפצה אותנו על הבטלנות והרשלנות הללו? האם מישהו יפצה את בעלי העסקים בירושלים שכמעט ופשטו את הרגל? האם מישהו יפצה את היצרנים שצריכים להזדחל בשער הגיא במשאיות במקום להוביל את מוצריהם ברכבת? האם מישהו יפצה את התושבים ובעלי העסקים בתל אביב הצפויים לשנים של עבודות שימררו את חייהם? ודאי שלא. כי לוח זמנים אצלנו הוא לא יותר מאשר המלצה רופפת של בסיס לשינויים.

מצד שני, יש מי שאצלם יום זה יום ושעה זו שעה. בחופש הגדול המסתיים עלינו לטובה, ביקרתי עם בני הצעיר אייל בשורה של אתרים שבהם הפעילויות התחילו בדיוק בזמן וכללו בדיוק את מה שהובטח מראש. אלו הזכאים למילה טובה: מוזיאון ישראל, מוזיאון ארץ ישראל, מוזיאון תל אביב, מוזיאון גוטמן, מדעטק בחיפה, מרכז המבקרים של תנובה ברחובות ומרכז החושים של קוקה-קולה. מה שמראה שבהחלט אפשר גם אחרת.