יש אכן בישראל מדיניות של "קַפִּיטָלִיזְם חֲזִירִי" - כינוי גנאי לשיטת מִמשל הנוהגת מחד לצמצם את המגבלות והמיסוי על בעלי הון וחברות גדולות, ומאידך - מגבילה את המנגנונים המיועדים להגנת העובדים, ומצמצמת מחויבות ה
ממשלה בהשקעות למען הכלל ובתמיכה בשכבות חלשות.
הגדרה כזו ניתן למצוא ב
"ויקימילון". המונח שאול מהביטוי האנגלי Capitalist Pig ונטבע בעברית בשנת 2004 על-ידי חבר הכנסת דאז
שמעון פרס, לתיאור מדיניותו הכלכלית של שר האוצר דאז,
בנימין נתניהו. רבים משתמשים גם היום במושג זה כדי לבטא אי שביעות רצון מהמדיניות הכלכלית ה"קפיטליסטית" של הממשלה. אלא שטעות בידם של המתנגדים: אין כאן קפיטליזם. בארץ יש אולי בשנים האחרונות התקדמות ניכרת לקראת כלכלה ליברלית כזו, אבל זו רק חצי עבודה שמהווה חצי אמת. וכידוע - חצי אמת גרועה משקר. כי יש אכן אצלנו באמת "קַפִּיטָלִיזְם חֲזִירִי", אבל ההגדרה הנכונה שלו היא:
מדיניות ליברלית-קפיטליסטית המשלבת בתוכה חזיריות סוציאליסטית-קולקטיביסטית שנותרה מהמשטרים שקדמו לממשלות הליכוד. השַעַטְנֵז החזירי של ז'בוטינסקי בתורה מכונה מדיניות מעורבת כזו - "שַעַטְנֵז": כשמערבבים שני דברים מנוגדים, מין בשאינו מינו - נוצרת תערובת שהיא שלילית ופסולה מעיקרה. "שַעַטְנֵז" הוא איסור מהתורה ללבוש כִּלאי בגדים שהם צֶמֶר ופִשתן יחדיו, שנאמר - "ובגד כלאים שַעַטְנֵז לא יעלה עליך" (ויקרא, י.מ, י"מ), "לא תלבש שַעַטְנֵז צֶמֶר ופִּשתים יחדו" (דברים, כ"ב, י.א(.
לזאב ז'בוטינסקי יש פרשנות מעניינת במיוחד לטעמו של איסור זה, התמוה לכאורה. הוא מסביר כי בימי קדם נחלק המשק העולמי לשני ענפים חשובים - איכָּרוּת ומִרעֶה. בין האיכרים לרועים שָׂררה תמיד שִׂנאת עולם, מאחר שהרועה נזקק לשטחי אדמה גדולים ולעיתים קרובות פלש לשטחים החקלאיים של האיכר (מריבות כאלה פרצו גם בין קין להבל וגם במערב הפרוע). מטבע הדברים נהג האיכר, עובד האדמה, ללבוש בגדי פִּשתים, בעוד שהרועה - בגדי צמר. כך ניתן היה לזהות מיד מי שייך למי. אבל אדם הלבוש בבגדים מאֶרֶג מעורב איננו לא זה ולא זה, אין הוא לא שאֵר-בשר ואף לא יריב ישר, ולכן דבר זה נחשב בתורה לפסול מעיקרו. שַעַטְנֵז מהווה מעשה חזירי, וחזיר כידוע הוא טריפה שאין לסבול אותה (המקור באידיש: היינט, 18 בינואר 1929).
קפיטליזם חזירי וסוציאליזם חמוֹרי במאמר מבריק החושף את המשמעות האמיתית של קפיטליזם וסוציאליזם (המקור - "ישראל היום", 8 בנובמבר 2008) מסביר דניאל דורון כי פוליטיקאים, אקדמאים ואישי ציבור האמורים להכיר את יתרונות כלכלת השוק, עיונית ומעשית, בוחרים להשתלח בקפיטליזם, שכה היטיב איתנו (ואיתם). הם נהנים מהשמצת השיטה שהביאה רווחה עצומה, גם אם לא מושלמת או שִוויונית, למיליארדי אנשים, אפילו במדינות שאינן קפיטליסטיות לגמרי כמו סין, הודו וישראל. הטענה היא כי בישראל אפשר לגרוף הון פוליטי מליבוי הטינה לקפיטליזם הרווחת אצל מרבית הישראלים המאמינים שכלכלת השוק, על-אף יתרונותיה הרבים והמוכחים, איננה הוגנת; שהיא ג'ונגל אלים; שהמרוויחים בתחרות עושים זאת על גבם של החלשים והמנוצלים. לכן, הרבה ישראלים מאמינים כי אדם הגון ואנושי חייב לסלוד מהקפיטליזם.
התקשורת והאקדמיה, אומר דורון, הצליחו לשכנע את הישראלים שהכלכלה המעוותת שלהם, מלאת המונופולים, היא כלכלת שוק תחרותית, וכי הבעיות המוסריות והכלכליות של ישראל מקורן בעובדה שאנו חיים בכלכלת שוק, אפילו תאצ'ריסטית אכזרית או "רייגניסטית" למהדרין. לכן השנאה ל"קפיטליזם" הישראלי מובנת. מי שמאמין, כמו הרבה ישראלים, כי העיוותים החמורים המאפיינים את כלכלת ישראל מקורם באידיאולוגיה ובפרקטיקה הקפיטליסטית - ישנא את הקפיטליזם בצדק. האמת היא, כמובן, שכלכלת ישראל המלאה במונופולים ובקרטלים הנשלטים על-ידי אוליגרכיה קטנה בשיתוף פעולה עם ביורוקרטיה ממשלתית ענפה ועם ארגוני עובדים חמסניים ותקשורת המגבה אותם - מעולם לה הייתה, ועדיין רחוקה מלהיות, כלכלת שוק חופשית-תחרותית.
בנימין נתניהו, כשר אוצר וכראש ממשלה בעל השקפה ליברלית התומכת בשוק תחרותי חופשי, יזם אומנם מספר רפורמות אמיצות בניסיון לשחרר את הכלכלה מכבליה ואף הצליח מאד בשוק ההון, אך פחות בהפרטה, כמו בנמלים. הוא גם נכנע יותר מידי ללחצי האווירה הציבורית ולא ביטל את השאריות הסוציאליסטיות שירש מקודמיו, אשר עדיין שולטות ברמה. במקום לבזר את הבעלות ולהגביר תחרות והתייעלות - תהליך ההפרטה המדוּמָה בישראל דווקא הגביר את הריכוזיות וצמצם את התחרות.
תולדות הסוציאל-דמוקרטיה החמוֹרית ישראלים רבים, הפנימו באקדמיה את האגדה, כאילו היה אצלנו בעבר משטר סוציאליסטי או סוציאל-דמוקרטי שבו הצדק החברתי שלט בכיפה, הסולידאריות הייתה לאורח חיים, ומשטר סעד מילא את כל מחסורם של החלשים. זוהי כמובן פנטזיה גמורה, קובע דניאל דורון. הצדק החברתי (אם מישהו יכול להגדיר מהו) או השוויוניות, הופעלו לרוב רק לגבי "חברינו" בעלי הכרטיס האדום. גם ביניהם, אפילו בקיבוצים האדוקים ביותר, הייתה אפליה ברורה, הנהוגה בכל הגופים הפוליטיים בין "אנשי שלומנו" (אנ"ש), "החבר'ה" בעלי המעמד והפרוטקציה, לבין שאר ה"חברים". גם "הסולידאריות" הייתה תקפה רק כלפי אנ"ש וה"חברה". כלפי השאר, "בורגנים" או כתות שמאל אחרות, נאסרה מלחמת מַעֲמָדוֹת הרסנית. זאת יודע כל מי שמכיר את ההיסטוריה האמיתית של הציונות.
מי שמכיר את התקופה הנפלאה ההיא, שאליה רוצים מפיחי האשליות מהאקדמיה להחזיר אותנו, מזכיר לנו דורון, יודע כמה רבים חיו אז בעוני, קרוב לחרפת רעב אם לא בתוכה. מפמפמי הנוסטלגיה מסתירים גם את האמת על הניוון הכלכלי והחברתי שהביא הסוציאליזם ליישוב היהודי שהקדיש לו את כל מרצו ומשאביו. והתוצאה? כלכלת ישראל המבוססת על הון אנושי מהטובים בעולם, ועל תקבולים עצומים מחו"ל (300 מיליארד דולר!) איננה מסוגלת לשלם לעובדיה אלא שכר בושה שאינו מאפשר למרבית המשפחות לגמור את החודש. זו היא מורשתו האמיתית של הסוציאליזם ולא הפנטזיות על חברה מלאה בסולידריות ובאחריות הדדית היודעת והמסוגלת לעזור לשכבות המוחלשות.
בסוציאליזם ובנגזרותיו (כסוציאל דמוקרטיה) יש דבקות עיקשת בפנטזיות, בשקרים ובאוטופיות. כשהסוציאליזם אינו מסוגל להגשים אוטופיות בדרכי נועם הוא מנסה לכפות אותן בכוח, וסופו שהוא גורם לרודנות וגולאגים.
הסוציאליזם החמוֹרי מנסה להשיג שוויון ורווחה על-ידי ויתור על החופש, אך הוא אינו משיג לא שִוויון, לא רווחה ולא חופש. הסוציאליזם המעורב בניצני הליברליות הקפיטליסטית גרם אֵפוֹא לשַעַטְנֵז מדכא שבעטיו יש לנו אכן היום קפיטליזם חזירי בלתי נסבל.
