המחאה החברתית לא נפסקה בגלל שתוקנו העוולות החברתיות, היא פשוט הושתקה על-ידי מקבלי ההחלטות ששינו את הכללים הדמוקרטיים והגבילו את הזכות של הציבור למחות נגד המציאות החברתית הבלתי נסבלת.
זה התחיל באיסור להקים אוהלי מחאה, שפתאום הפך לחוק שנאכף על-ידי העיריות, זה המשיך בגלי מעצרים של פעילי מחאה שומרי חוק שמימשו את הזכות שלהם למחות, וזה הקצין למצב שבו היום ישנו ניסיון גלוי לסתום פיות ולהשתיק את אמצעי התקשורת, שאמורים לסקר את המחאה ולתת לה רוח גבית.
המחאה לא "המריאה" בגלל שבעלי עניין צמצמו את הזכות הבסיסית שלנו למחות ואת חופש העיתונות והביטוי, בדיוק כמו שקרה במדינות חשוכות אחרות.
ממש כמו ברוסיה קשה שלא להבחין בדמיון בין מה שמתרחש בישראל לבין מה שקורה ברוסיה, בה התהליכים האנטי-דמוקרטיים דומים מאוד לתהליכים שמתרחשים כאן. עוד לפי שבישראל הוצעו והתקבלו חוקים שפגעו בזכות הביטוי, התרחשו תהליכים דומים ברוסיה, שבסופו של דבר הובילו למעצרים של פעילי מחאה ואנשים שמתנגדים לשלטון.
חוקים שמגבילים את חופש העיתונות, חוקים שמגבילים את הארגונים החברתיים וחוקים שפוגעים ב
חופש הביטוי עברו ברוסיה, והיום ניתן לראות ששם הדמוקרטיה כבר מזמן אינה דמוקרטיה והשלטון מרשה לעצמו לעשות כל העולה על רוחו.
מעצרים של פעיל מחאה, סתימת פיות וגירוש של עיתונאים שנאבקים בשלטון ומנסים להגן על הדמוקרטיה - הפכו להיות פעילות לגיטימית של השלטון ברוסיה, וזאת בניגוד מוחלט לערכים הדמוקרטיים המערביים. מפחיד לעשות השוואה, אבל נראה שממשלת ישראל צועדת באותו כיוון ומנסה לדכא את החברה האזרחית, ואת כל פעילי המחאה שדרשו שינוי, בדרכים שהן אנטי-דמוקרטיות.
"מה עשיתי בקיץ האחרון?" ה"כישלון" של המחאה החברתית הוא לכן הרבה יותר מ"כישלון המחאה", הוא כישלון של הדמוקרטיה הישראלית להגן על עצמה מפני מגמות אנטי-דמוקרטיות שמאיימות לחסל אותה.
חוסר היכולת לייצר מחאה אמיתית וההתמוטטות של התקשורת מבטאים את הייאוש של הציבור מהמערכת הדמוקרטית, ומהכלים שעומדים לרשות האזרח שרוצה לייצר שינוי. הייאוש הזה הולך ומתגבר, ונראה שאזרחי ישראל הפסיקו להאמין ביכולת שלהם לשנות הן דרך בחירות דמוקרטיות, ועכשיו הפסיקו להאמין גם ביציאה לרחובות שלא יצרה את השינוי שהייתה אמורה לייצר.
כולנו היום צריכים לשאול את עצמנו האם עשינו בקיץ האחרון מספיק כדי להגן על הדמוקרטיה שלנו, ומה הם הכלים שבהם אנחנו צריכים להשתמש עכשיו כשהכלים הדמוקרטיים נלקחו מאתנו. מה כולנו מוכנים להקריב על-מנת להחזיר לעצמנו את הזכות למחות ומה אנחנו צריכים לעשות כאשר קיים איום ממשי על אמצעי התקשורת הישראלים שהפכו להיות כלי שרת בידיהם של בעלי ההון ושל הפוליטיקאים שמשרתים אותם.
