השבוע חשפנו כאן, כי שלושה מבין ארבעת חברי האיתור שהמליצו על דינה זילבר כמועמדת היחידה לתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, היו נתונים בניגוד עניינים: מזכיר הממשלה, צבי האוזר, בשל ידידות רבת שנים עם זילבר; נציב שירות המדינה, משה דיין, שעל מינויו הגנה זילבר בבג"ץ; והיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, שעוזרו התמחה אצל זילבר. תגובתו של משרד המשפטים הייתה שחצנית: "חברי ועדת האיתור מסרו גילוי מלא עם התכנסות הוועדה על כל קשריהם עם כל המועמדים, ולא נמצאה מניעה כלשהי להשתתפותם של מר האוזר ומר דיין בוועדה".

מה שהיה גורם לפסילת מכרז לתפקיד של שרת בבית ספר, עובר כאשר מדובר באחת ממשרות הפרקליטים הבכירות ביותר בישראל. משום שהמשפטנים הללו, שכבר מזמן השתלטו על המדינה ומונעים כל קבלת החלטה שאינה נראית להם, יודעים היטב כיצד לעגל פינות כאשר זה נוח להם וכאשר מדובר במשרות לחבריהם.

ועדת הכנסת לביקורת המדינה קיימה השבוע (יום ד', 5.9.12) דיון נוסף בשאלת הקמת גוף ביקורת על הפרקליטות. היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, אישר את השתתפותו בדיון לפני חודש. אך יום אחד בלבד לפני קיומו הודיע וינשטיין, כי "יש לו משהו אחר לעשות" ומנכ"ל משרד המשפטים, ד"ר גיא רוטקופף, יגיע במקומו. יו"ר הוועדה, אורי אריאל, הגיב בזעם מוצדק: ״התנהלות היועץ המשפטי לממשלה היא מחפירה. לא יעלה על הדעת שבגלל שהנושא לא נוח לו, הוא יעשה ככל העולה על רוחו. הדיון תואם עימו חודש מראש, הגעתו אושרה על-ידי לשכתו אמש ואני מצפה ממנו להגיע כנדרש. אני לא מקבל את הודעתו, וזוהי בריחה מאחריות ובריחה מביקורת״.

וינשטיין אינו האדם הראשון המתחמק מדיון בוועדה של הכנסת; בנימין נתניהו ניסה לעשות את אותו הדבר בנושא אסון השרפה בכרמל אך חזר בו, והיו עוד רבים כמותם. בארה"ב, לעומת זאת, איש אינו מעלה על דעתו שלא להופיע לשימוע בקונגרס, ומי שכן מתחמק – עלול למצוא את עצמו במעצר. בהחלט רעיון לגמרי לא רע ליישום גם אצלנו.

כאשר הודיע השבוע עו"ד אלי זהר בשמו של אהוד אולמרט שהוא מוותר על הלשכה והרכב להם הוא זכאי, הוא הוסיף: "הדבר לא ימנע ממנו להוסיף בפעילותו הציבורית המבורכת למען העם והמדינה, כראש ממשלת ישראל לשעבר, על-חשבונו הפרטי ובזמנו הפרטי, ולעשות כל שביכולתו כדי להוסיף ולתרום לבניין הארץ, שגשוגה ובטחונה". הודעתו של אולמרט שמטה את הקרקע מתחת דרישת הפרקליטות לקבוע שהיה קלון בעבירות בהן הורשע בפרשת מרכז ההשקעות, אך היא מעלה נקודה עקרונית יותר.

מתן הלשכה, הנהג ויתר ההטבות לראשי המדינה לאחר פרישתם, נועד במקור לאפשר להם – לאחר שנים של עבודה במשכורת ממשלתית – להמשיך בפעילות ציבורית על אש קטנה, לכתוב זכרונות וכדומה. שלושה מראשי הממשלה האחרונים – בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט – סיימו קדנציות בגיל צעיר ובבריאות טובה, ופנו לעולם העסקים (לפחות עד שחזרו לפוליטיקה). במצב כזה מתעוררת השאלה, האם המדינה צריכה לממן את ההטבות הללו למי שאינם זקוקים להן לצרכים ציבוריים, ויכולים להרשות אותן לעצמם על-חשבונם. אולמרט עשה צעד ראוי (אם כי לא בהכרח מסיבות ראויות), וכדאי שבעתיד הדבר יעוגן בצורה ברורה: מי שהולך לעסקים – אינו זכאי להטבות על-חשבון הציבור.

מספרים על אדם שנכנס למזכירות בית המשפט העליון וביקש לעתור לבג"ץ נגד אשתו. אמרה לו המזכירה: אבל אפשר להגיש עתירה רק נגד גוף ציבורי. אמר האיש: זו בדיוק הבעיה שלי.

דומה שמה שידע מי שהמציא את הסיפור, לא בהכרח ידוע לעו"ד בן-ציון הכהן, אשר עתר לבג"ץ בשמם של חמישה מחברי מושב אשתאול נגד המושב – שהוא כמובן גוף פרטי ולא ציבורי. ניתן לעתור נגד גופים פרטיים רק אם לצידם יש משיבים ציבוריים, וזה קורה בעתירות לא מעטות. המושב טען, ובצדק, שיש לדחות את העתירה על הסף משום שאי-אפשר לעתור נגדו, וכך אכן החליטו השופטים עדנה ארבל, חנן מלצר וצבי זילברטל.

למה עורכי דין מרשים לעצמם להגיש עתירות כאלו, כמו גם הליכי סרק אחרים? התשובה מצויה בשורה התחתונה של פסק הדין: "בהתחשב בהוצאות הגבוהות שנפסקו לחובת העותרים על-ידי עוזר הרשם [האגודות השיתופיות], ובעובדה שהמושב לא הגיב לטיעונים לגופם של דברים, לא ראינו ליתן צו להוצאות". זו בדיוק הטעות של השופטים: מי שמבזבז ביודעין או מתוך בורות את זמנו של בית המשפט, חייב לשלם במיטב כספו. כל עוד זה לא יקרה, עתירות הזויות כאלו יוגשו שוב ושוב.

זיפזפתי השבוע לערוץ הספורט ונתקלתי בראיון עם מאיר יצחקי, לשעבר יו"ר קבוצת הכדורגל עירוני רמת השרון, ועם המאמן המפוטר ניסן יחזקאל. הנושא היה טענות לאי-סדרים בתקופתו של יצחקי, אבל לא זה מה שמשך את תשומת ליבי; ככלות הכל, זה לא בדיוק חדשות ב"ליגה השישית באירופה". שמתי לב לחולצות שלבשו השניים: טי-שירט שחורה ועליה הכתובת replay ליצחקי, טי-שירט אפורה ומקושקשת ליחזקאל.

נראה לכם שמישהו המקביל להם באחת מהליגות באירופה היה מופיע כך לראיון בטלוויזיה? זו הייתה כמובן שאלה רטורית, כי התשובה מובנת מאליה. אבל בישראל יכולים יו"ר ומאמן – גם אם לשעבר – להרשות לעצמם להופיע בצורה כזו, ואחר כך אנחנו מדברים על העדר תרבות ספורט.

59-811-74. זהו מספרה של משאית החלוקה הענקית של תנובה, אשר חסמה את כל המדרכה וחלק מהכביש ליד סניף "מגה בעיר" ברחוב אורי בתל אביב, השבוע (3.9.12) בשעה 07:50 בבוקר. מול אותו סניף נמצא בית הספר היסודי "היובל", והרחוב הזה מוביל מדי בוקר את בני לבית הספר היסודי "מוריה". המשאית הזו יצרה סיכון ממשי לחייהם של ילדים והורים עשר דקות לפני פתיחת יום הלימודים, למרות שיש חניון ספקים רחב ידיים ליד הסניף. למה הנהג הירשה את זה לעצמו? כי הוא ידע שאיש לא יעשה לו דבר, שהרי שוטרים אין ברחובותינו.

אולם אותו נהג התבדה, שכן תנובה טיפלה במקרה במהירות ובתקיפות. תחילה קיבלתי תשובה בדוא"ל: "צר לנו לשמוע על המקרה ואנו מודים לך שהעברת את המקרה לידיעתנו. התנהגות רכבים/נהגים של תנובה חשובה לנו מאוד ואנו נוקטים באמצעים מחמירים כנגד כל מי שאינו נוהג בזהירות הראויה ומתוך רגישות והתחשבות בסביבה. תנובה מקפידה ביותר כי כל עובדיה, בשעות העבודה ומחוצה להן, יתנהלו באחריות ועל-פי חוקי התעבורה, ומשקיעה מאמצים רבים כדי להטמיע את הדברים בקרב עובדיה ונהגיה. התנהגות שאינה תואמת קוד התנהגות כזה, מטופלת מיידית. פרטי המקרה כבר הועברו לגורמים המתאימים לשם בירור וטיפול".

אלו לא היו מילים ריקות. סמנכ"ל תנובה לתקשורת וקשרי ממשל, אלונה אריאלי-להב, התקשרה אלי ומסרה שהנהג זומן לשימוע, בו הסביר שחנה על המדרכה משום שהמתין שחניון הספקים יתפנה. הנהג התנצל מאוד, הוסיפה אריאלי-להב, הוא ננזף ותנובה רעננה את הנהלים לכל נהגיה.

ועל זה אוסיף שתי מילים: יישר כוח.