שפיכות הדמים בסוריה הגיעה לרף שהציב אסד האב בחמה ב-1982: הקרבות בין צבא טורקיה לארגונים הכורדים עברו להילוך גבוה יותר; והמלחמה הפנימית, הדתית והעדתית בעירק מחריפה. עירק הפכה לזירת קרבות בין הרוב השיעי (60%), המבקש לנקום במיעוט הסוני (20%) על דיכוי והפליה מאז המאה ה-17. העימות ההיסטורי בין הרוב הערבי בעירק לבין המיעוט הכורדי (15%) המגבש את עצמאותו מאז 2003, מוסיף שמן למדורת האלימות העירקית. העובדה שראש הממשלה הוא שיעי, נורי אל-מאליקי, הנשיא הוא כורדי, ג'לאל טלבאני, וסגן הנשיא הוא סוני, טאריק אל-האשמי, אינה מיישרת את ההדורים הבין-איסלאמיים בעירק.
העימות הסוני-שיעי המזעזע את המזרח התיכון מאז המאה השביעית, החמיר מאז פינוי עירק על-ידי הצבא האמריקני וכתוצאה מהתחדשות האימפריאליזם האירני. נסיגת האמריקנים מעירק, הפינוי הצפוי של הצבא האמריקני מאפגניסטן, נטישת מובארק על-ידי ארה"ב ונסיקת "האחים המוסלמים" וגופים איסלאמיים נוספים ממרוקו ועד המפרץ הפרסי, מעניקים רוח גבית לאירן ורוח נגדית למשטרים ערביים פרו-אמריקניים.
"החורף הערבי" הטקטוני מביא להתפרצויות לבה כתוצאה מהחלשת שלושה מוקדי עוצמה רעיונית וצבאית ערביים: קהיר, דמשק ובגדד. התמוטטות המשטרים של מובארק, קדאפי ובן-עלי שנתפשו כדיקטטורים חסינים בפני מתנגדים מבית, מלמדת על הזעזועים הצפויים ב"רחוב הערבי" בחודשים ובשנים הקרובים.
מלחמת אזרחים בין-שבטית ובין-דתית גועשת בתימן, במעורבות צבא סעודי. סעודיה ואירן מעורבות במהומות בבחריין בין הרוב המדוכא השיעי לבין שלטון המיעוט הסוני, שתוצאותיו הרות גורל לגבי עתיד כווית, סעודיה ושאר מדינות המפרץ. איום מיידי וברור מרחף מעל הגבולות המלאכותיים של מדינות ערב, שעוצבו על-ידי העותומנים, הבריטים והצרפתים, ללא זיקה להרכב וליריבויות האתניים והשבטיים של האוכלוסיה.
אלימות, אלימות ועוד אלימות ב-22 באוגוסט 2011 ציין הפרשן הטורקי, בוראקבקדיל, ביומון הטורקי "הורייאט", את מוקדי הקטל הבין-איסלאמי: "רצח העם בסודן ובבנגלדש (1.25 מיליון הרוגים ב-1971), 200,000 הקורבנות של מלחמת האזרחים באלג'יר בשנים 2006-1991, מיליון הרוגי מלחמת עירק-אירן, 300,000 השיעים והכורדים שנרצחו על-ידי
סדאם חוסיין, 80,000 האירנים שנטבחו על-ידי חומייני עם עלייתו לשלטון, 25,000 הרוגי "ספטמבר השחור" (1970) בירדן, 20,000 קורבנות אסד האב בחמה, 150,000 קורבנות הטרור הפנים-עירקי... כ-11 מיליון מוסלמים נקטלו מ-1948, 35,000 מהם נהרגו במלחמות ערב-ישראל - 1/315".
על האלימות האיסלאמית אפשר ללמוד מעוצמתם של החינוך לשנאה במדינות האיסלאם ושנאת המומרים. לפי פרופסור ברנרד לואיס, בר-הסמכא המוביל בנושאי האיסלאם (Leaving Islam Apostates Speak Out, 2003): "[לפי האיסלאם] המרת דת האיסלאם היא חטא ופשע - בגידה ועריקה מהקהילה האיסלאמית - והמומר ארור בעולם הזה ובעולם הבא. המומר מהווה אבר מת שיש לקטוע אותו".
סקר דעת קהל שהתקיים במדינות מוסלמיות ב-2 בדצמבר 2010 על-ידי חברת הסקרים האמריקנית, Pew, מצא שמרבית המוסלמים תומכים בחקיקה המתירה עונש מוות למומרים, קטיעת יד לגנבים ורגימה למוות של נואפים. למשל, 76% מהפקיסטנים תומכים בעונש מוות למומרים.
אשליות "האביב הערבי", "האיסלאם - דת השלום", "קואליציה ערבית" ודו-קיום של שלום בין מוסלמים מתנפצות אל סלעי המציאות הבין-איסלאמית. 2012 נחשפת כפרשת דרכים של מלחמות בין-איסלאמיות ללא קשר לסכסוך הערבי-ישראלי ולעניין הפלשתיני.
