• בְּעִתּוֹת שָׁלוֹם וָסַעַר
  כִּי תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ שֶׁהוֹרִישׁ לְךָ אֱלֹהִים
  עֲבוֹד אֶת אַדְמָתָהּ וְתֵן מִפִּרְיָהּ בִּכּוּרִים
  אַף עַל פִּי שֶׁאוֹיֶב רוֹבֵץ וּמַמְתּין בַּשַּׁעַר
  אַל תֵּחַת וְאַל תֶּחְדַּל בְּעִתּוּת שָׁלוֹם וָסַעַר
  
  אָכַלְתָּ וְשָׂבַעָּת תֵּן לַנִּצְרַךְ מִזְבָתְךָ וְדִבְשְׁךָ
  וְשָׂמַחְתָּ בַּטּוֹב שֶׁנִתַּן לְךָ אַל תִּתֵּן מְעָקְצְךָ
  וְהֵיטִיב עִם גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה מִדֵּי שָׁנָה
  וְהַמַּעְשֶׂר שֶׁתַּפְרִישׁ יֵהֵא לַנִּצְרָכִים מָנָה
  
  עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לָשִׂימְךָ לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת
  בְּשָׁמְרְךָ עַל צֶלֶם אֱנוֹשׁ יְשִׂימְךָ לוֹ עֲטֶרֶת
  רַק דַּע לִשְׁמוֹר וּלְקַיֵּם מוּסַר-תּוֹרָה שֶׁנָּתַן
  חָקוּק הוּא בָּסֶּלַע לְבַל יִשָּׁכַח בְּעֵת מִבְחָן.
  

לכאורה יכול הקורא בימינו לומר מה לנו ולמעשרות, אלא שמדובר בראשית שובם והתיישבותם של בני ישראל בארץ כעם חקלאי ועל כן מדובר בתנובת השדה. מכאן עולה שאלת זכות והחובה. הזכות לאכול מפריה והחובה להפריש לאחרים מפריה. ההפרשה הזאת היא תכלית המעשרות שיש לה קשר גם לתקופתנו.

המעשרות שבהם פותחת הפרשה מלמדים אל אורח חיי עמנו בארצו. לגופו של עניין, המעשר הוא עשרה אחוזים מהתנובה שיש להפריש בתום כל שלוש שנים, כלומר בתום השנה השלישית והשנה השישית לפני השמיטה. השנה השלישית נקראת שנת המעשר [כו, יב], מעשר זה נקרא גם מעשר ראשון, או גם מעשר לוי, וחכמינו הקדמונים פרשו את המעשר הזה המכונה "מעשר עני", כי מיועד למעשה למיעוטי יכולת אך בעיקר לשבט לוי אשר לא קיבל נחלה בארץ ובני שבט לו נועדו לְשׁרת בקודש. מעמדו של הלוי בתולדות ישראל כמעמד "עובד ציבור", לכן שכרו למחייתו של עובד ציבור ניתן על-ידי הציבור, כשם שעובד ציבור בימינו שכרו ניתן לו ממיסים שהציבור נותן, כך שכרו של הלוי ניתן לו מתנובת עובדי האדמה. אומנם המושגים השתנו אך המהות לא השתנתה.

אנו קוראים גם על מעשר נוסף הוא "מעשר שני" המופרש במחזור השמיטה ומיועד לבעל המעשר שצריך לאכלו בירושלים. המביא את המעשר אומר "וידוי מעשר": "ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט וגו'" ומסיים את הווידי באומרו: "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש [כו, ה-ט]. הווי אומר מן הטוב שנתן לנו אלוהינו עלינו לתת לזולתנו. ומסיים בדברים אלה: ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך [כו, יא] לכן בבסיס המצווה הזאת קימת הדאגה לזולת לא רק אתה תוכל ותשבע ותשאיר האחרים חסרי כל רעבים ללחם: אכלת ושבעת תן לנצרך מזְבָתְךָ וְדִבְשְׁךָ, וְשָׂמחת בטוב שנתן לך. אל תתן מְעקצך. והיטיב עם גר יתום ואלמנה מדי שנה, כי המעשר שתפריש יהא לנצרכים מנה.

מרגוע לנפש ולנשמה

בכל פרשה אנו רואים כי הדבר העיקרי והחשוב יותר מכל הדברים המפורטים והמפורשים בעבור עם ישראל, היא האמונה באלוהי ישראל, ואת הדרך לחזק אותה אצל כל אדם ואדם בנפרד ואצל העם כיחידה מגובשת עם בסיס משותף. הניגוד לתפישה זו הוא הערב רב ש"המקרה" מפגיש את חלקיו זה בזה, כאשר המשותף בין יחידיו היא האמונה שקיבלוה עם היווצרותם כעם. הפרשה עוסקת באמונה והפעם עם תוכחה קשה ביותר למי שכופר בעיקר. הביטוי לכך נמצא בפסוקים האלה: את ה' הֶאֱמַרְתָּ היום להיות לך לאלוהים וללכת בדרכיו ולשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמוע בקלו [כו, יז]. מיד לאחר מכן מובא ההמשך למאמר זה: וה' הֶאֱמִירְךָ היום להיות לו לעם סְגֻלָּה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו ולתתך עליון על כל הגויים [כו, יח]. מתברר כי המושג "הֶאֱמִיר" נדיר בתורה ורש"י אף אומר על כך: אין להם עד מוכיח במקרא ולי נראה שהוא לשון הַפְרָשָׁה וְהַבְדָּלָה. ומשמעות הדבר היא הקב"ה "הפריש" את ישראל מכל העמים להיות לו לעם, וישראל "הפריש" את אלוהים לו כאלוהיו. מאחר שמדובר במושג קשה לפירוש, חוזר רש"י למושג "אמיר" (במובן אמירי העץ פאריו של העץ) כלומר שם את ישראל מעל לגויים אחרים ואמצם לו לעצמו כעם סגולה המסוגל לקיים את מצוות התורה, וישראל שם את הקב"ה אֱמִיר עליון מעל כל אלוהים אחרים ואמצו לעצמו כאלוהיו כי ראה גודלו ועוצמתו ואת כוחו ואת ידו החזקה בהוציאו את ישראל ממצרים ובהעבירו אות ישראל בים סוף ביבשה ובטבע אויביהם כמו אבן בים סוף. לפיכך יש כאן דברי תוכחה קשים: לא הכל לאמונה, אלא גם בכל יתר המצוות שבתורה לפי סדר: ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה. וארור המקלה אביו ואמו וארור בהסיג גבול רעהו ארור משגה עור בדרך ארור מטה משפט ארור לוקח שחד ארור מכה רעהו בסתר לבסוף ארור אשר לא יָקִם את דברי התורה הזאת, ועוד [כז, טו-כו].

תורה אוניברסלית

התורה כפי שהיא כתובה איננה מובנת לכל העמים. לכן היה דרוש לבארה, כדי לגרום לכך שהקורא יבין את תוכן הכתוב ויכריע. לכן נאמר: הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור [דברים א, ה]. רש"י אמר בעניין זה כי התורה תורגמה לשבעים לשונות, כדי שכל העמים יוכלו להבינה. ברור שאין להסתפק בפשט, אלא במה שהפשט מכיל ומכוון לכן הסתיימו דברי משה בפרשת כי תבוא במשפטים אלה: ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם וגו' והוסיף לומר עוד במעמד בו מדובר בכי תבוא: ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה. ובתהלים נאמר: בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו. הדברים אינם מובנים מאליהם ואינם מקובלים על העמים גם העמים אשר קיבלו עליהם מקצת מן האמור בתורה כמו הנצרות תחילה ולאחר מכן האיסלאם. הם מפרשים את הקללות והתוכחה לישראל כמעין דחייתו של עם ישראל על-ידי האלוהים ובמקום דת משה וישראל באה דת האיסלאם כדת שנקבעה או נתקבלה לאחר מתן תורה לישראל והוא תהא הדת השלטת אצל כל עמי העולם כולל בני ישראל (היהודים בלשון ימינו) גם על הנוצרים לא פסח.

הייחוד שנתן האל לישראל לפי התורה לדידם, הוא בטל ומבוטל, ויש הסוברים כי התורה תוקנה או שונה תוכנה על-ידי היהודים. הם פשוט מתעלמים מן הכתוב האוסר להוסיף או לגרוע ממה הכתוב בתורה. ואכן כך נוהג עמנו מאז נתנה התורה ומשום כך אין מוסיפים ואו מחסירים אות מן התורה, תמיד תמצא הערה איך צריך לקרוא את המלה החסרה או היתרה. לבסוף ראוי שנאמר לעצמנו , הלא יש כאלה בקרבנו מבני עמנו, הכופרים באמור בתורה או בקשר המיוחד שיש לתורה, לישראל, לארץ ישראל ולעם ישראל, מה לנו כי נלין על העמים, השוללים את עצם קיומנו כעם האלוהים או כעם ככל העמים.

הסליחות ומועדן

אמירת הסליחות אצל יוצאי ספרד התחילה כבר בראש חודש אלול וממשיכה עד צאת יום העשירי בתשרי, יום הכיפורים. מועד זה, יש בו משום תשובה נסתרת לנאמר בפרשה בדבר לב לדעת ועיניים לראות. ביחוד כשאנו מתקרבים לימים הנוראים לראש השנה וליום הכיפורים. כל האומר את הסליחות אומר לעצמו אלו עוולות עשה מבלי להודות בכך במרוצת ימות השנה, ביחוד כשאנו מציגים את עצמנו בְּניגוד לאמת שבלבנו כנקיים מכל רבב. אך בסליחות אנו מונים את אשר חטאנו ועווינו והרשענו וזדנו וחמסנו ודיברנו דופי ולשון הרע, וביטויי ההודאה והסליחה הם רבים ומגוונים וכל אחד בסתר לבו יודע את מעלליו ומגלה כי אכן הוא שיחת פה ושם, בין ביודעין ובין שלא ביודעין.

ראוי לו לכל אדם שיחשוב בסתר לבו אם אומנם הוא נקי מרבב ואם הוא מטיף לזולתו ראוי הוא להטיף, כשעושה חשבון נפשו. בעשותנו זאת מנסים להטהר מעוונותינו ומנסים לתקן את עצמנו למען ייטב לנו ולזולתנו. ראוי איפוא לסיים את הדברים הפעם בשאלה אם יש בנו די תבונה ועיניים לבחון את האמונה שבלבנו, ואם מה שאנו דורשים מזולתנו דורשים אותו תחילה מעצמנו.

• 
  נִפְתַּח לִבֶּנוּ לִבְחוֹן מָה צוֹבֵר הוּא לָנוּ
  אם טוֹב עָשִׂינוּ אוֹ רַע לַזֻּלַת עוֹלַלְנוּ
  נְתַקֵּן עַוְלָה וּנְסַלֵּק חֶטְא רַק לְמַעֲנֶנוּ
  וּלְמַעַן צֶאֱצָאֵינוּ הָרוֹאִים מוֹפֵת בָּנוּ
  
  וְנָשׁוּב לְמַעֲמַד בּוֹ עָמַד מֹשֶׁה וְדִבֵּר
  אַחֲרֵי שֶׁשְׁנֵי לוּחוֹת כְּבַר פַּעַם שִׁבֵּר
  וְחָזַר אֶל עַצְמוֹ וּבַפְּרֵדָה מֵעַמּוֹ סִפֵּר
  כִּי הִרְהוּר כֵּן בְּלֶּב פָּתוּחַ חֶטְא יְכַפֵּר
  
  טוֹב לַחֲזוֹר אֶל אֲשֶׁר כְּבַר נֶאֱמַר
  הַמְהַוֶּה עִקָּר הַכָּתוּב וְהַמַּאֲמַר
  
  בִּינוּ בּוֹעֲרִים בָּעַם אָמָר מֹשֶׁה אֵי-שָׁם
  לִהְיוֹת עַם סְגֻלָּה זֶה נֶטֶל וְלֹא תְּהִלָּה
  כְּשֶׁהָחָכְמָה נֶעֱלֶמֶת הַבִּינָה אז מְסְתַּתֶּמֶת
  וּפּוֹנִים שוב בִּתְפִלָּה לְאֵל נוֹרָא עֲלִילָה.
  שֶׁיָשִׂימֶנוּ עַם רָגִיל וְלֹא עַם סְגֻלָּה.