קשה לשמוע וקשה לאבד

יותר מאשר כיבדתי אני את המלכתא במתנות לקראת בואה, נשאה עמה המלכתא שובל מתנות: שלווה לעיניים הצרובות מסוּפוֹת הפוטונים של ראשית אב, שלווה לנפש טרוטת החולין, וגם מעט שלווה ללב, אותו שוֹבך הומה של געגועים, ייסורים, רחמים על כל יצור חי ותפילה לעילוי החסד בעולם. וכל שוכני השובך, מגעגוע ועד תפילה, מכונפים כולם ומעופפים מקצה העולם ועד קצהו, אך בערב שבת חוזרים תמיד לאכסנייתם, זולת הנכאים המתוקים, שאינם זזים ממנה כלל.

אך לא בתִרעושת הפנימית של ניגודים, ניגונים וִיגוֹנים (המשודרת ברציפות על אקרני העיניים - ללא כתוביות, תודה לאל) עסק הסרט התיעודי 'רעש', אלא ברעש שמייצר הרחוב הישראלי ומְקַלְגֵס את עצביו של במאי הסרט, דן גבע. באירוניה עצמית ובהומור מריר, תיעד גבע את ניסיונותיו להדוף את גדודי הדציבלים הצרים על ביתו בנווה-צדק. נהגים הצופרים תחת חלונו הוא שואל "תגיד, זה מקל עליך?"; ממדריך סיורים המרביץ בקבוצתו מחרוזת אגדות על השכונה הציורית הוא מבקש שיזוז מחלון ביתו; ובשלוש בלילה הוא יוצא בפיג'מה לשכנע בליין שלא יצעק כי "הילד שלי מתעורר ובוכה". לוּ רק היה גבע קורא את מה שאנגלס כתב על החוויה העירונית הצפופה והאנוכית, אפשר כי היה גונז את מאמציו.

אם בתחילת הסרט מצטייר בעינינו גבע כמין דון קישוט הנלחם בהוויה עירונית אַקסיומטית - לקראת סוף הסרט, שמתרחש בו אירוע בעל גוון אלים, נדמה הבמאי כמין מיכאל קולהאס מאופק ועצוב שמסע ה'טרור' החינוכי שלו מתנקם בו עצמו. אך התבוסה רובצת לפתח נחישותו של דון קישוט (ובעצם, דון קישטה) הרבה לפני סוף הסרט. לכל אורך המסמך התיעודי אפשר לשמוע את המיית התסכול של התבוסה לשַנות את העולם, והיא רועשת יותר מההומלסים המתנחלים בפתח ביתו של הבמאי, מהדחפורים, מהברסלבים השואגים תחת חלונו בשעות הקטנות ומהאזעקות.

כמי שמייצרת רעש לתצרוכת עצמית בלבד (הרדיו-דיסק בקליאו שלי מַשְׁקֵנִי מנשיקות זמירותיו הרמות), הזדהיתי עם העצב העיקש של הבמאי החש צורך 'לחנך' את סביבתו ומאידך-גיסא מודע לתוחלת הקלושה שבכך. קוראים לזה 'מִסְדָר ואף על-פי כן'. הסופר מרסל פרוסט, בניגוד לבמאי הסרט, ויתר מראש על הניסיון לאלף את סביבתו, והעדיף לדַפֵּן את קירות ביתו בלוחות שעם בתקופה שהתיישב לכתוב את 'בעקבות הזמן האבוד'.

ויש סוג מיוחד של רעש שהוא רצוי דווקא, במעוני לפחות. משפטים כמו "לפניי לא היה אֵל ואחריי לא יהיה סוד" ('ספר הפליאה') מרעישים את הלב ובו-בזמן משקיטים אותו. ופחות מכפי שאני מבינה מדוע משפט זה מרעיש את הלב, פחות מכך אני מבינה מדוע הוא משקיט אותו.