שתי מדינות לשני עמים

ביחד עם התובנה שחלום "שתי המדינות" נגוז, משליך מירון בנבנשתי בספרו החדש "חלום הצבר הלבן" אתגר לרגלי חסידי א"י השלמה: אדרבה, עכשיו נראה כיצד תאכלו את הדייסה הדו-לאומית שבישלתם!

הימים האלה, ימי התפרקות המבנה הקולוניאליסטי הישן במזרח התיכון, מאפשרים ביתר קלות להשיב לשאלה הזאת, להניח את כל חלקי הפאזל במקומם.

הערה מקדימה: תוכנית שהופעלה במקום אחר לא תהיה ישימה כאן, מן הטעם הפשוט שהבעיה שלנו היא ייחודית. מעולם, בשום מקום, לא חזר עם למולדתו העתיקה אחרי היעדרות של אלפי שנים ובתגובה עורר בקרב האוכלוסיה שמצא במקום תודעה לאומית משלה, עם התנגשויות דמים על פני כמעט 150 שנים. הבעיה היא ללא תקדים, ולכן גם הפתרון לה יהיה בהכרח חדשני.

מדוע הסתבכה כל כך "הבעיה הפלשתינית"? בגלל חלוקת הארץ. בתחילה, הועידו והבטיחו את שטחי א"י המזרחית והמערבית גם יחד לעם היהודי כ"ביתו הלאומי". המעצמות המנצחות בוועידת סן רמו (1920) וחבר הלאומים בכתב המנדט (1922) לא הכירו במרחב הזה בכל לאום אחר. ערביי המקום כונו 'עדות' או 'קהילות' והבטיחו להן זכויות דתיות ואזרחיות, לא לאומיות. אלא, מאוחר יותר בשנת 1922 חולקה הארץ. מן הבית הלאומי היהודי גרעו שלושה רבעים כדי לשמש בית לאומי לערביי א"י, שלבשו אישיות לאומית חדשה, "פלשתינית". אך לא כך קרה. בירדן קמה ישות מדינית נפרדת,"ירדנית", בעוד "העם הפלשתיני" החדש ממשיך לתבוע לעצמו את מערב הירדן, אותו הרבע שנותר לעם היהודי. התוצאה: ב-1947 מציע האו"ם חלוקה נוספת, בלתי אפשרית, ומאז לא חדלו היהודים והערבים לדמם. וכל עוד לא יעמוד לרשותם, שוב, המרחב המקורי משתי גדות הירדן, הפעם כדי להקים בו "שתי מדינות לשני עמים", הם ימשיכו לדמם.

מזרח ירדן - הבית הלאומי לפלשתינים

עד לאחרונה, המחשבה הזאת נראתה הזויה. היום, ששלוש מדינות שיצר האימפריאליזם - עירק, סוריה ולבנון - מתפרקות לגורמיהן וסדקים החלו מתגלים גם בירדן, הרעיון כבר אינו נראה מופרך כל כך. "פלשתינים" הם רוב מכריע בממלכה הירדנית והגדרתם העצמית תביא לאבסורד של "שתי מדינות לעם (פלשתיני) אחד", אחת ממזרח ואחת ממערב לירדן. לא כך! מזרח הירדן הוא הבית הלאומי לפלשתינים כולם, ומערבו - הבית הלאומי של היהודים, אשר יכלול אוטונומיה לערבים המתגוררים באזורי A ו-B. יהיה להם שלטון בית במסגרת ריבונות-על ישראלית, שממנעמיה ייהנו, ביחד עם אזרחות בפלשתין שמעבר לנהר. כאן יצביעו לאוטונומיה, ובעמאן - למסגרתם הלאומית.

הקו הירוק וגבולות אוסלו אינם קדושים. בתחום הריבונות הישראלית אום-אל-פחם,למשל, תוכל להיכלל באוטונומיה, בעוד אשר אזור C הכולל את הבקעה, מדבר יהודה, וההתנחלויות ייוצא משטח האוטונומיה על כ-50,000 תושביו הערבים, שבדומה לערביי ירושלים יהיו חופשים לבחור באזרחות ישראלית. בכל מקרה, החשש פן תהפוך המדינה היהודית לדו-לאומית, מופרך. ערביי האוטונומיה לא יצביעו לכנסת.

שתי מדינות משני עברי הירדן - חלום ריאלי

במצב אידיאלי ישמור הסכם מדיני, ישראלי-פלשתיני, על זכויות-היסוד של נתיני פלשתין, אזרחי האוטונומיה. מכל מקום, ההסדר הזה אינו מקפח את ערביי יש"ע, הם יאכלו משני שולחנות. והחלום האידילי של שתי מדינות לשני עמים משני עברי הירדן הוא יותר ריאלי מחלום הבלהות של שתי מדינות בתוך התחום הננסי של א"י המערבית, פלוס מדינה-פלשתינית נוספת במזרח.

החלום אינו חייב להתגשם מיד. גם במצב הקיים ערביי יו"ש נהנים מאוטונומיה רחבה: פרלמנט, ממשלה, כוחות מזוינים, דגל, המנון, נציגים דיפלומטיים וממשל עצמי בכל תחומי החיים. ובו-זמנית, ישראל דואגת לצרכיה החיוניים בתחומי הביטחון וההתנחלות הציונית.

אין צורך למהר. יש זמן לתת לתהליכים להבשיל. בניגוד לפחדי השמאל, הזמן פועל לטובתנו.