הדת הפנימית

לפני כשבע שנים יצא לאור ספרו של רון מרגולין "מקדש אדם", שעסק במקומם המרכזי של חיי הנפש של היחיד בראשית תנועת החסידות במאה ה-18. מבחינה כרונולוגית, ספרו הנוכחי של מרגולין, שהינו פרויקט מחקרי רחב יריעה, מבקש לחזור אחורה בזמן ולחשוף את ההיבטים הפנימיים של הדת בתקופות הקודמות לתנועת החסידות.

במבוא לספר נידונה השאלה הגדולה מה הם בעצם "חיים פנימיים" של הדת, ושאלות נוספות המסתעפות ממנה: האם באמת ניתן להבחין בין "פנימי" ל"חיצוני", מה תורמת הבחנה זו ומה מגבלותיה, מה ההבדל בין חיים דתיים פנימיים לבין פסיכולוגיזציה של הדת, ומנגד – כיצד מונחים פסיכולוגים כן עשויים לתרום למחקר הדת הפנימית. עוד כולל המבוא דיון נרחב בפירוש המושג "מיסטיקה" ואופן השימוש בו. מרגולין מפנה ביקורת כלפי ההנחה המחקרית (שפיתח גרשם שלום ובה הלכו ממשיכיו) כי מיסטיקה סותרת מיניה וביה היבטים קיומיים של הדת, כאלו המתמקדים בחייהם הפרטיים והיומיומיים של המאמינים. במשך תקופה ארוכה שלטה במחקר ההנחה כי המיסטיקה שוללת ומבטלת את החיים, ומרגולין מראה, בין השאר באמצעות מסורות מיסטיות סופיות והודיות, כי הנחה זו מופרכת מיסודה.

הספר, כפי שמוצהר בכותרתו, הוא מחקר פנומנולוגי, כזה המבקש לבחון תופעה דתית כלשהי ולא תקופה היסטורית או טקסט מסוים. הדבר בא לידי ביטוי מובהק במבנה הספר: כל פרק מוקדש לתופעה דתית מסויימת, והוא סוקר את הופעותיה השונות מן המקרא, דרך ספרות חז"ל, הגות ימי הביניים ועד לסף העת החדשה (כלומר – ראשיתה של תנועת המוסר וראשיתה של החסידות). מבנה זה מביא לכך שהכותרת "חיי הדת הפנימיים" אינה נשארת עמומה וכללית, והיבטים שונים של יסודות נפשיים ופנימיים ביהדות מוגדרים בבהירות בפרקים השונים. כך למשל, מוקדשים פרקים בספר לחיפוש אחר טעמים פנימיים למצוות וכוונה בעת קיום מצוות, ההתגלות והנבואה, הפנמה רעיונית של המיתוס והחוק, ההתכנסות המדיטטיבית, ועוד. כל פרק נפתח בסקירה קצרה אך מקיפה של התופעה הדתית הנידונה בו בדתות העולם (דתות הודו, סופיוּת, מרחב העולם הקלאסי ועוד). מעצם טבען, סקירות אלו אינן יכולות לדון לעומק במופעים הדתיים השונים בכל אחת מן התרבויות, אך הן מציבות קנה-מידה אוניברסלי להיבטים הפנימיים ביהדות ותורמות להבנה כי תופעות אלו הן חלק מבסיס תרבותי רחב יותר.

מבחינת הגבולות ההיסטוריים, הבחירה שלא לכלול הוגים מודרניים כמושאי מחקר בספר (הרב קוק, א"ד גורדון, מרטין בובר, ועוד) איננה מקרית. טענה הנשמעת לא אחת גורסת שהפנמת הדת היא תופעה חילונית: החילון גרם להפרדה בין שני המושגים שהיו כרוכים יחד לבלי הפרד – רוח היהדות וקיום מצוות ההלכה – ולפיכך הוא שאפשר את צמיחתה של יהדות שאינה מתרכזת בקיום המצוות אלא בחיים הפנימיים. אומנם סביר להניח שהפנייה של הוגים מודרנים אל חיפוש משמעויות נפשיות למקורות היהדות מושפעת מן המפנה שהתחולל בתרבות המערבית במאות האחרונות, אך הספר מבקש להציג תמונה אחרת: הוא מתמקד דווקא בתקופות הטרום-חילוניות, ומראה שבכולן מופיעים היבטים משמעותיים של חיים דתיים פנימיים. אכן, אלו המקורות שבהם התמקדו מאוחר יותר אותם הוגים חילוניים בתקופה המודרנית, אך מסתבר שתחילתם של רעיונות אלה נמצאת בתקופות מוקדמות של היהדות, החל מן המקרא.

החסידות וההגות החסידית

חשיבות מיוחדת יש בספר לגבי הבנת החסידות וההגות החסידית. פרקי הספר מסתיימים בהצגת מקומה של התופעה הדתית בהם הם דנים בראשית החסידות, ומתוך כך מתברר שהאופן בו הובן בעבר המושג "הפנמת חיי הדת" בחסידות הינו צר ומצומצם לעומת ביטוייו השונים במקורות החסידיים. כך למשל, ההיבטים הפנימיים של הדת בחסידות אינם קשורים רק למושג "עבודה בגשמיות", המתמקד בעבודת האל באמצעות מלאכה פיזית (על-אף שגם למושג זה ישנן פרשנויות שונות בחסידות ובמחקר) אלא גם לעיסוק בטעמי המצוות, למדיטציה, להיבטים הגותיים קיומיים, ועוד. בספר מצטיירת אפוא תמונה כפולה: מחד, נחשפת העובדה כי החסידות לא המציאה יש מאין, וכי לפניה עמדו מקורות רבים – מקראיים, חז"ליים וימי-ביניים – בהם השתמשה כאשר עיצבה באופן עשיר היבטים פנימיים של היהדות. מצד שני, ניכר כי תחומים אלו קיבלו דגש מיוחד בחסידות לעומת התקופות הקודמות לה; המורים החסידיים גילו עניין עמוק בהיבטים הנפשיים של היהדות, העצימו אותם, ואימצו הרבה מהם לעולמם הדתי (כאמור – כל זאת עוד לפני החילון הגלוי שהתחולל החל מן המאה התשע עשרה ואיומו על ההיבטים ה"חיצוניים" של הדת).

פרק הסיכום הוא בעל חשיבות מיוחדת, שכן בו מבקש מרגולין להראות את המשמעות הפנימית הגלומה בנתונים המוצגים במחקרו. בניגוד לשאר חלקי הספר, בפרק זה מביע מרגולין את תפיסותיו שלו לגבי התופעות המתועדות בפרקים השונים, ומחלץ מהן משמעות מנקודת מבט פילוסופית מודרנית.

לכאורה, הבחירה בתיאור השוואתי של טקסטים המשקפים חיפוש אחר חיים דתיים פנימיים נובעת מספקנות מודרנית: מאחר שבעידן הפילוסופי המודרני יהיה זה בלתי מתקבל על הדעת לדבר על התגלות ישירה של האל ועל מחקר של התגלות כזו, פונה החוקר לבחון כיצד מתאר האדם את חיפושו אחר האל ואת המגע עמו. אך עם זאת, בניגוד לגישה ספקנית הרואה בתיאורים אלו תופעה סובייקטיבית שאינה מעידה דבר על שמחוצה לה, מציע מרגולין (בעקבות הוגים אחרים כמו האנס יונס) לראות בחיפוש הסובייקטיבי אחר האל עדות על קיומו של האל עצמו. בניגוד לתחושותיהם של מאמינים ולא-מאמינים כי הסובייקטיביות הדתית מחלישה את התוקף הדתי, שכן היא "רק" אנושית, מציע מרגולין בסוף ספרו כי הנתונים העשירים אודות חיפוש אנושי אחר אלהים – הם כשלעצמם נושאים משמעות דתית; הכמיהה האוניברסלית של האדם אל האלוהי היא המעידה על קיומו; היא היא ההתגלות.