"באדמת האויב, חצוב קברו ורקיע אויב לראשו מצב.
עם אפר האויב נאבק אפרו ועפר האויב מכסה עצמותיו..."
כתב נתן אלתרמן בשירו הרצל והילדים ביולי 1944.
מחוץ לחדרי רעמים וברקים, גשם טרופי יתחיל לרדת בדקות הקרובות. מעל צמרות העצים כבר מזמן השתכנו להם הציפורים יחד עם שוכני הצמרות ושאר שוכני היער. הלילה יורד על היבשת השחורה, המעבר מהיום ללילה מהיר וחד ומרחבי היבשת נעלמים עמוק לתוך הלילה. בחוץ קולות הלילה, את שירת הצרצרים אפשר לשמוע כאן מקרוב אבל גם את צרצוריו של גנרטור בשכונה. צינה חודרת מבעד לחלון הגדול שבחדרי, קריר כאן בעונה הגשומה. אני ביבשת השחורה כבר למעלה מיממה ועדיין מנסה להבין את הניגודיות שבין מסעותיי בשבוע החולף בבירות המצוחצחות באירופה לבין העוני המרוד כאן באפריקה. בין אפל שטרודל בווינה לבין הדלות התזונתית ביבשת השחורה. בין חזונו של הרצל והמדינה המדהימה שצמחה מחלומו לבין מלחמות שבטיות ובזבוז משאבי אנוש כי חיי אדם כאן הם כקליפת השום.
אדמה מטורפת היא האדמה השחורה. ושלא לדבר על כך שהעולם רואה את היבשת הזו כאתר פסולת וניצול של משאבי טבע אשר ניתן לגזול במחיר זול. הניגודיות הזו מערערת את כתיבתי והיא לא נותנת לי מנוח. הנחתי עלי את הפליז כדי להפסיק להצטמרר מהקור או מהמחשבות החולפות בראשי. אורות בודדים מנצנצים בינות העצים וכלבים בודדים נשמעים למרחוק. המחשבה ששם באירופה לפני שבעים שנה ויותר החלה האדמה לספוג את דמנו, ששם באירופה של אינטלקט ותרבות צמחה אנטישמיות, ותורת גזע וגזענות שהובילה לשואת יהודי אירופה, מחשבה שלא נותנת בי שקט. וכאן בחצר האחורית של העולם מתרחשים אירועים והעולם שותק. באירופה הגזענות שוב מרימה ראש "לא כדאי ללכת עם כיפה" יגידו שוב, ודווקא אני החילוני האפיקורס רוצה גם רוצה להניח כיפה על ראשי, שוב בגרמניה מחוקקים חוקים כנגד "אחרים" - והפעם זה כנגד ברית מילה ושוב ליהודים האדמה מתחילה לרעוד אבל כמו אז כך עכשיו אחינו בגולה טומנים את ראשם בחול... כי לנו זה לא יקרה!!
"זו אמת! זו אמת.... הוא חזה הכל,
רק את האמת לא ראה בחזון אפל.
אך ילדי היהודים מזמרים זאת בקול ועדים אדמה ואדם ואל"
סיים אלתרמן את שירו.
השבוע החולף החל כחידה גדולה עבורי. משלחת עם עשרים ותשעה אנשים מכל קצוות הארץ, אנשים שלא הכרתי וכאלה שלא אדע אם אסתדר איתם. מנהיגים? רבנים? מי יוצא ערב חג לסמינר העוסק במנהיגות רואה עתיד?? ועוד סמינר בעקבות הרצל ברחבי אירופה?!, וכמסע להעמקת הזהות הציונית. האם אני צריך חיזוק בנושא ציונות? מה!!? אני??!! האם אני לא עושה מספיק ימי מילואים? האם אני לא מתנדב בפרויקט של קליטת עלייה? האם אני לא תורם מספיק דם בשנה? אני עושה!! אבל דבר אחד אני לא עושה - אני לא מקיים דיאלוג עם אנשים שהם לא במעגלים שלי, ואת זה עשיתי הרבה השבוע. הרבה מחשבות שעסקו בי ובשאלת זהותי הציונית יהודית היו לי לפני ההמראה, למרות שהצטרפתי דקות לפני יציאת המשלחת ולא הספקתי להשתתף בימי ההכנה לא היו ציפיות או חשיבה עם תשובות. ביומיים שנותרו מרגע שהוחלט על נסיעתי הייתי חייב לנקות את השולחן ולהספיק לעבור על תוכניות ופרויקטים רבים. תוך כדי כך הפכתי אפילו לקצת ציני לגבי המסע. חלפו בראשי שאלות רבות וכי מה עוד אפשר ללמוד על הרצל? אבל ידעתי שזה הולך להיות מרתק. ולו רק בגלל שידעתי שנעמה אגוזי הייתה שותפה בכתיבת תוכנו. נעמה אגוזי הייתה המרצה שלי ללימודי השואה. כמדריכת מסעות של מצעד החיים בפולין ובאירופה היא מפגישה בין שואה לתקומה ועכשיו גם גיליתי שהיא מובילה גם את חזונו של הרצל.
שואת יהודי הונגריה רבותי, התאהבתי. כן, כן תצחקו אבל התאהבתי בחלום ושמו הרצל. באיש, בחלומותיו ובמה שהשאיר ויותר התאהבתי באנשים המדהימים שהיו איתי במשלחת. קבוצה לא קלה של אנשים מאוד דומיננטים המונהגת על-ידי מנהיגה אמיתית ומיוחדת, גוסטי יהושע ברוורמן, יו"ר עמית של המחלקה לפעילות בתפוצות של ההסתדרות הציונית העולמית, אשר העבירה בייחודיות ובכריזמה פרק בציונות וללמדנו מהי מנהיגות.
השבוע הזה על אדמת אירופה היה שילוב של רגעים קטנים, של הרטטת לבבות, של ידע, של למידה ובעיקר חוויה ייחודית שבין חייו של הרצל, השואה והציונות העכשווית אותה אני חי בישראל. את פרקי חייו של הרצל העביר בצורה ציורית ופנומנאלית פרופסור אריאל פלדשטיין, יו"ר המועצה הציבורית להנצחת הרצל מאוניברסיטת בן-גוריון. אריאל התגלה כהיסטוריון מבריק המשלב גם רוח צעירה, מחוייכת (אפילו שטותניקית במידה ובחיבה). באופן שבו העביר את תולדותיו של הרצל ניתן להמחיז כמחזה. בסיפוריו הציוריים יכולנו להריח את תבשיליו המחשבתיים והמדיניים של חוזה המדינה, שלא לדבר שלרגעים ספורים הרגשתי שאני שוכב בין הרצל לבין יוליה אשתו ומקשיב להתניית האהבים שלהם. כה צבעוניים וחיים היו סיפוריו של פרופסור אריאל אשר ידע להוביל אותנו במנהרת הזמן. הרגשתי כאילו ממש בדקות אלה אני יושב עם הרצל והוגה את הרעיון של מדינת היהודים, שלא לדבר על הזהות הציונית שלי ושלו, ושיש לנו על מה לדון והאם אני מממש את חזונו והאם אני שווה את קורבנם של אלה שלחמו עד הקמת המדינה ומאז הקמתה ב 1948 ועשרים ושלושה אלף חללי צה"ל ולוחמי הגטאות והמחתרות - האם אנחנו ראויים???
יחד עם ההליכה בשבילים של הרצל בבודפסט, בווינה, בבזל ובפריז השתלבה בצורה מדהימה ההדרכה של נעמה אגוזי על השואה. שם בבודפסט נעמה חיבקה ספר, בעיניה אספה אותנו כמו גוזלים והקריאה מספרו של
יאיר לפיד "זכרונות מבית אבי" על רגע אחד עם אביו בגינה רחבת ידים מול הדנובה הזורמת שם הכל קרה - שם גובשה בליבו הזהות הציונית, וכאן נעמה מספרת את סיפור הצלתו של טומי לפיד ז"ל. שוב נפגשתי עם זוועות השואה אך הפעם זהו לא מצעד החיים בין בירקנאו לאושוויץ. כאן על גדות הדנובה נרצחו והושלכו למים יהודי בודפשט, כאן על גדות הנהר האדום מדם שרנו מעומק הלב את שירה של
חנה סנש, בת הונגריה, "הליכה לקיסריה". זו הייתה שירה מרטיטה לבבות. קבוצה אחת כל כך ישראלית, מרוגשת שזועקת בחרישות "אלי, אלי שלא יגמר לעולם". למטה על גדות הדנובה אנדרטה לזכר הקורבנות היהודים של בודפשט. עשרות זוגות נעלים מברזל מונחים על שפת הרציף ושלט אחד שמספר רק את חלקו של הסיפור. והשלט לא אומר כי הנרצחים היו יהודים שנרצחו רק בגלל שהיו יהודים!!! ואף אחד לא זועק או כותב מילה, אף אחד לא מרים גבה, הרי יעבור עוד דור או שניים ולא יהיה מי שיספר את סיפורו של טומי הילד שנדחף לתוך תא שירותים קטן על גדות הדנובה. והרי השואה הבאה כבר בפתח ואיש לא זועק או משנה, רק פרופסור אחד עם חיוך של ילד יסב את תשומת ליבנו להיסטוריה הנגזלת מאיתנו. איך מנציחים ללא רצון את שואת יהודי הונגריה ואיך באמת צריכה להיות אנדרטה כדי לזכור ולא לשכוח ולהנציח.
קל להיות ישראלי על קברו הריק של חוזה המדינה בחלקה הצפון מזרחית והרחוקה מהשער למדתי על המשפחה הציונית יהודית משפחת הרצל. זהו סיפורה של משפחה אחת שלא נותר ממנה זכר. לא נותר שריד אחד למשפחה יהודית מפוארת משפחת הרצל. שם על אדמת אירופה לא זכה הרצל להמשיך את השולשלת ושמישהו יזכה לראות את הקמת הבית היהודי. שם, איפה שקבורים היהודים בחלקות קבר משפחתיות ניצב לו דומם קברו של חוזה מדינת היהודים, בנימין זאב תאודור הרצל, ללא פאר והדר כי אם מצבה פשוטה המנציחה שכאן נסתימו חייו בגיל 44. הרצל שבא מבית יהודי אורטודוקסי (אביו היה כזה) משולב עם חילוניות גרמנית (אמו הייתה כזו). בתוך הזהות המשולבת הזו גדל הילד הרצל ואני, מאה שנים ויותר אחרי, לא מסוגל לנקות את הפוליטיקה שפשטה בתוך הדת והמאיסה עצמה עלי ולהביט ביהדות כמקור השראה, כי את החילוניות אימצתי בחום.
קל להיות ישראלי, צבר מחוספס שזהותו היהודית מסתכמת בלימודים בבר-אילן. אז למה לדת ולמצוותיה אני מגלה חוסר סובלנות? ליד קברו של הרצל עם כיפה על הראש אמרתי קדיש, חוזר על המילים הבוקעות מגרונו של חבר הכנסת לשעבר
יגאל ביבי "יתגדל ויתקדש שמה רבא", אני עושה מצווה לכל אותם יהודים, אנשים, משפחות הטמונים סביב קברו של הרצל ולא זכו לאמירת קדיש כבר זמן רב. לא, אין מה לדאוג, אני לא מתחזק, אני רק מברר סוגיות יהודיות המחוברות איפה שהוא לנימי נפשי.
האם שכחנו את אבות הציונות? אני יכול לכתוב כאן על המסע והאנשים ועל כל סימן ושביל בחיו של הרצל מתוך הקשבה וקליטה של סיפוריו המרתקים של פרופסור אריאל פלדשטיין. אבל אני שואל עצמי איפה מערכת החינוך הפורמאלית והלא פורמאלית? איפה יספרו את סיפורה של הציונות? והיכן ישלבו את המסע הזה בין חזונו של הרצל לבין מחנות ההשמדה באירופה ובמסע מדן ועד אילת לראות ולהראות את שחלם והגשמנו. מדוע שכחנו מי היו אבות הציונות מה עשו הם בשבילינו כדי לשוטט בבטחה בארץ המובטחת. לעשייה הציונית יש עוד פנים רבות ולעשייה עכשיו יש עוד מקום לכולנו. וכן, יש לנו עוד ים של דברים לעשות כדי להגשים חלומות ולהגיע למחוזות שרק אנחנו יודעים שאפשר. ולא, המלאכה לא הסתיימה, נותר עוד הרבה מה לעשות ואת מי לעורר כדי שבשנה הבאה נפתח את לבינו ואת דלתנו לקליטת עלייה, לקבל את השונה והאחר, להיות סובלנים וסבלנים, לדעת לתת מבלי לבקש ובעיקר להקשיב ולא רק להשמיע.
אבל לפני שאני עובר לברכת השנה הטובה, אני מבקש לשתף אתכם בעוד רגע אחד ומיוחד במסע הזה. בבזל, באולם שבו התקיים הקונגרס הציוני הראשון, אחרי שעות שבהן דנו בקבוצות קטנות על נושאים שברומו של עם ושאלות המעסיקות אותנו, אך נדחקות לשוליים כי החיים חזקים ומושכים אותנו למחוזות ההישרדות היום יומיות. אחרי דיאלוג מדהים עם גוסטי וג'רבי שר שלום, איש חינוך הממונה על השרות האזרחי. נעמדנו על הבמה ובשורה אחת, קבוצה ישראלית כזו שרק באגדות אפשר לקבץ אותה לשבוע אחד, והרי הרצל אמר שאם תרצו אין זו אגדה ומול אולם ריק אבל מלא בשישה מיליון יהודים שנרצחו בשואה, באלה שחלמו על הארץ המובטחת ולא הגיעו, מול אולם מלא באלה שנשארו צעירים לנצח וקבורים בבתי העלמין הצבאיים ואלה שמקום קבורתם לא נודע ובציונים בוני הארץ שבעשר אצבעות בנו לנו מדינה לתפארת ושרנו את התקווה. בלי ציניות אבל עם הרבה ציונות, עם לחלוחית בעין שרתי את התקווה בשביל הרצל ידידי ששם - על אדמת אירופה - ייסד את הבית היהודי.
למי ששרד עד כאן את הגיגי:
שנה טובה עם הרבה בריאות,
שנה של הגשמת חלומות,
שנה של עשייה מתוך אהבה,
שנה טובה ומתוקה,
הרבה אהבה.
אני.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
