לָלֶכֶת
זֶה הַזְמַן לָקוּם וְלָלֶכֶת אֶל הָעָם
לְבַקֵּשׁ מְחִילָה וְכָפָּרָה לְשַׁכֵּךְ זַעַם
עַל עַוְלָה,הַבְטַחוֹת-שַוְא וְעַל רוֹעַ
הָעָם יִמְחוֹל אִם לֹא תִּנְהַג כְּצָבוּעַ
פֶּרֶק הַזְמָן שֶׁנִתַּן הֶם יְמֵי עֲשֶׂרֶת
לִהְיוֹת כֵּן וְיָשָׁר וְלֹא לְשֶׁם כּוֹתֶרֶת
לְיַשֵּׁר הֲדוּרִים עִם חָבֶר לֹא לְאַחֵר
וְאִם בְּכֵנוּת תָּשׁוּב אֲזַי הָאֵל יְכַפֵּר
בֵּין כֶּסֶה לְעָשׂוֹר הַשְׁכֵּם קוּם וַעֲתֹר
לֹא מְהַפֶּה אֶל הָחוּץ זאת זָכוֹר תִּזְכּוֹר
אֵין זֹו רַק שִׁירָה בַּאֲמִיַרת חֲטָאנוּ
וְלֹא בְּצַעֲקַת"עֲנֵינוּ"תֵּעָנֶה עֲתִירָתֶנוּ
רַק בְּלֶב זַךְ נִָקִי וְכַוָּנָה כֵּנָה
יֵחַדֵּשׁ עָלֶינוּ לְטוֹבָה
זֹאת הַשָּׁנָה
עשרת ימי תשובה
שובָה יִשְרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָּשַלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ דְּבָרִים וְשוּבוּ אֶל ה'. נאמר על נביאינו הושע, מיכה, ויואל בהפטרת פרשת וַיֵּלֶךְ. זו אות אזהרה לנו כי הבטחנו ולא קימנו כי כשלנו במעשינו לעתים בהיסח הדעת ולעתים במזיד. כאן באים חכמינו ז"ל ואומרים לנו לעשות פסק זמן, מן הַטִּרְדָּה היומיומית בגין הפרנסה והדאגה מפני מחסור, או חשש מפני צרות היומיום, ואצלנו לא חסרות דאגות מבחוץ ולצערנו גם מבפנים. פסק הזמן של עשרת ימי תשובה בין ראש השנה לכיפור, נועדו לדרבן אותנו לפשפש במעשינו ולבדוק את אשר תכננו לעשות לעצמנו לבני ביתנו ולעצמנו, ולהתחיל מהתחלה. עלינו לדאוג לכך שדף החטאים יהיה נקי. חז"ל אומרים לנו כי הכל מעשי ידינו הטוב והרע היו לנגד עינינו. בחרנו בטוב זכינו לברכה, בחרנו ברע, זכינו לקללה. לפיכך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה (נצבים ל/א) . כשבחרנו ברע אז באה עלינו הקללה והודחנו לכל קצוות תבל. ומשבחרנו בברכה ובמעשים טובים בלב נקי, הושבנו לארצנו: ושב ה' אלהיך את שבותך וְרִחֲמֶךָ ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אחהיך שמה.(שם ל/ג) ובישבנו בארצנו, אל נטוש את תורתנו ונלך אחרי תורות של עמים אחרים שחכמתם איננה עולה על החכמה שחז"ל נתנו לנו. לכן עשרת ימי התשובה האלה כוחם יפה לעשית חשבון נפש אדם לעצמו , אדם לבני ביתו, אדם לעמו. "וילך" בה הלך משה אל העם לדבר אליהם את דברי הפרדה שרצה לאמר להם בהגיעו לגיל, מאה ועשרים שנה. (לא/ב) ואף התודה בפניהם על חטאו כלפי הקב"ה. המסקנה היא אדם המהרהר תשובה בעשרת הימים האלה ומסלק מראשו מחשבות זרות יצליח בדרכו וחייו שהוקצבו לו יהיו נעימים. כפי הקב"ה קצב זאת למשה נאמן ביתו של האלהים. לכן דברי משה כאן , באים להבהיר לישראל , כי אין מדובר ביכולת פיזית כי הוא חזק ואיתן, אלא זה ענין רוחני. כי רק באמונה זאת יצליח אדם להביא את עצמו לחוף מבטחים.
האמונה בלב האדם
לכל אדם אמונה בלבו. ונאמר אשרי המאמין . כי המאמין מאושר אפילו בלחם צר, והספקן מְעֻנֶּה ענוי נפשי שהופך לעינוי פיזי כלכלי ובטחונו מתערער. משה שם את הדגש בכל דבריו ובעיקר בספר דברים על חיזוק האמונה באלהי ישראל. כי הדבר הראשון שהוריד משה בלוחות הברית הוא הדבר: אנכי ה' אלהיך. רבי סעדיה גאון מתאר בלשון עממית את הַדִּבֶּר הזה בתאורים מרהיבים של עצמת האלהים, ומביא אזהרות לבל יהינו בני ישראל לחשוב אחרת, ולכן דִּבֶּר זה וְהַדִּבֶּר השני נשמעו בהר סיני מפי האלהים עצמו על-ידי בני ישראל. יתר שמונתה הדברות נאמרו באמצעות משה. לכן התשובה בימים אלה בכל שנה נועדו לחזק את האמונה של האדם מישראל באלהיו , כי אין ריק , ואין אלהים אחרים, זולת אלהי ישראל לכן הַדִּבֶּר השני עוסק באמירה: לא יהיה לך אלהים אחרים על פָּנַי. כאן אנו למדים לדעת כי ככל שחכמתנו רבה יותר, כך הבנתנו בכוח המניע את העולם פחותה יותר כי זה נעלם והדעת איננה יכולה להסביר זאת אלא בקבלת האמונה. לכן חוזר משה ומדגיש בפני העם בפרשה זו כמו בקודמותיה, את סיבת האיסור שנאסר עליו על-ידי הקב"ה להכנס לארץ. הסיבה כי פקפק כהרף עין, בכוחו של הקב"ה להוציא מים מן הסלע . מכאן אנו עוסקים בעשרת הימים שהתחילו ואנו בעיצומם, בחיזוק האמונה ובטיהור הנשמה מהבלי החיים.
ישראל והעמים
עצם קיום עמים אחרים, באה להבהיר לנו כי אלהים ברא את האדם ונתן לו את הבחירה לקבל ולקיים את מצוות התורה או לדחותם. קבלם העם נתקבל כעם האלהים דחו העמים את התורה, או עשו דבר מקביל לה, נשארו עמים תועים בדרכם, אך אין פירוש הדבר שאין להם זכות קיום עלי אדמות. והרי התנ"ך חוזר ומזכיר את הגר ואת הגויים ומשוה בינם לבין עם ישראל שקיבל עליו עול תורה בעוד הגויים לא היו מוכנים או מסוגלים לקבלה. אצל עמנו יש הבחנה בין מי שנולד כצאצא של יעקב אבינו הוא ישראל לבין מי שנולד כצאצה של בני נח . בפרשת נצבים כפי שאמרנו משה פנה לכלל עם ישראל ובתוכם הגרים שהצטרפו לישראל ואמר אתם נצבים היום לקבל את ברית השם עליכם, והתכון לבני ישראל שהיו במעמד הר סיני וצאצאיהם. ברם אלה שלא היו במעמד הר סיני ולא נולדו לעם ישראל , התיחס משה אליהם כנספחים לעם הם הגרים , אשר למרות הַגֶּן השונה הם נחשבים כחלק מן העם בכל הנוגע ליחס אליהם, ובתנאי והם קבלו עליהם עול שבעת מצוות בני נח, שהם כללים מקובלים על עמי תבל להוציא שבטים נדחים שלא באו במגע עם העמים האחרים. יש מבין חז"ל שרואים בגרים הנספחים לישראל כ"ספחת", אמירה לא פשוטה כל כך שהעסיקה דורות רבים של פרשנים וספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי מהווה ראיה לכך. החשש מהנספחים לישראל, שהם ישפיעו על אמונתם של חלק מבני ישראל. זו אולי הסיבה שמקשים על ההתגירות, לא חלילה מפני שהם נחותים מישראל, אלא חשש מפני השפעתם על אמונת עם ישראל.
נצבים וילך
לא במקרה שתי פרשות אלו נקראות לרוב מחוברות זו לזו. כי לא ניתן להפריד בין הזמן שמשה אומר לעם: אתם נצבים היום , לבין וילך . אולי מקובל יותר לראות את וילך כקודמת לנצבים לולא נאמר : אין מוקדם ואין מאוחר בתורה, כי הרי משה הלך אל העם כדי להודיע לו כי הגיעה שעתו להחזיר נשמתו אל בוראו, ומכריז בפניהם: אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם. למעשה אנחנו רואים כי למרות ששתי הפרשות הללו מזכירות את היום שבו הולך משה לעולמו, בן מאה ועשרים שנה, הרי לפי רש"י , הוא לא מת בפרשות אלו ואף לא ב-האזינו אלא ב-וזאת הברכה. אחזור על דברים שנאמרו פעם ואני תמיד מסיים בהם את תולדות משה דברים מאירים עינים, אלה על-פי מדרש רבה , זאת על הקשר הקים בין דברי התורה לדברי הנביאים והכתובים: באמירה : הן קרבו ימיך למות , (לא/יד) קהלת אמר כי סופו של האדם למות תהא חשיבותו אשר תהא וכך כתוב: שַבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשַּמֶש כי לא לַקַּלִּים הַמֵרוֹץ ולא לַגִּבּוֹרִים המלחמה, וגם לא לַחֲכָמִים לֶחֶם, ןגם לא לַנְּבֹנִים עֹשֶר, וגם לא לַיֹדְעִים חן, כי-עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה את כֻּלָּם. (ט/'א) רבי תנחומא אמר כי המקרא בקהלת מדבר במשה: כי אתמול היה עולה לרקיע ועתה לעבור את הירדן איננו יכול. אתמול יכול היה להוריד את התורה והיום הוא מתחנן בפני הקב"ה שיתן לו לחיות ולעבור את הירדן: הוא לא דִּבֵּר כְּגִבּוֹר וְלֹא כְּחָכָם וְלֹא כְּנָבוֹן וְלֹא כְּנָבִיא שֶׁיֹדֵעַ אֶת הַבָּאוֹת. וְהֲרֵי הוּא כְּאָיִן וּכְאֶפֶס לְעֻמַת הַמַּוֶת. לפיכך נאמר: והצנע לכת. ועקביה בן מהללאל אמר: דַּע! מֵאַיִן בָאתָּ וּלְאָן אָתָּה הוֹלֵךְ.
יוֹדֵעַ אֲנִי מְנָיִן בָּאתִי וּלְאָן אֲנִי הוֹלֵךְ
יוִדֵעַ אֲנִי מֵעָפָר נוֹצַרְתִּי וּלְעָפר אֶלֵךְ
הַצֵידָה שֶׁלּוֹקֵחַ עִמִּי אֵינָה מוּחֲשִׁית
אֶלֶּה הֵם דְּבָרַי וּמַעֲשַׂי שֶׁלִּי אִישִׁית
הֵם צֵדַה לְצֶאֱצָאַי כְּדֵי לְהִזּוֹן מִמֶּנָּהּ
אִם טוֹבָה הִיא יִרְצוּ גַּם לְהוֹרִיׁשֶׁנָּה
אִם קְלֹוקֶלֶת היא מוּטָב לְהַשְׁלִיכֶנָּה
הַשָּעוֹן מְתַקְתֵּק בִּשְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים
בֶּן אָדָם אַל תֵּרָדֵם פְּתַח בְּתַחֲנוּנִים
כִּי יֵשׁ שׁוֹמֵעַ קְרִיאָה-אָדוֹן הַאֲדֹנִים
הוּא יִשְׁמַע קוֹלֶנוּ וְיֵעָתֵר לִתְפִלּוֹתֶינוּ
כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ כִּי הוּא אָבִינוּ מַלְכֶּנוּ
זֹאת נֹאמַר כֹל יְמֵי תְּשׁוּבָה לְמַעֲנֶנוּ.
