אחת הירושות הנפשעות ביותר של ברית המועצות לשעבר היא הדיסאינפורמציה.
קצין המודיעין הבכיר ביותר שערק לארה"ב מהגוש הסובייטי הוא יון מיחאי פצ'פה, שעמד בראש שירות המודיעין הזר הרומני. בספרו החדש "דיסאינפורמציה" העומד לצאת בקרוב לאור, הגדיר פצ'פה מונח זה לא רק כ"לשקר בגדול" או להטעות, אלא כניסיון מתוחכם לשכנע את התמימים והפתאים, כי דברים שאינם קיימים אכן קיימים ודברים שאנו חושבים שאנו יודעים אותם - שונים מכפי שאנו רואים. יתר על כן, מאפיין חשוב ביותר הוא שדיסאינפורמציה מופצת בעיקר על-ידי הבלתי מודעים - ממפלגות פוליטיות ועד לארגונים פרטיים, מכלי תקשורת ועד אנשים תמימים בעלי כוונות טובות.
כפי שמעיד פצ'פה, דיסאינפורמציה הייתה מומחיות סובייטית, וניתן לומר כי את צורתה המציאו הסובייטים. שיטת הפעולה הייתה להחדיר סוכני קג"ב לגוף שאינו מודע לכך, על-מנת להביא את מנהיגיו לתמוך בעניין המשרת את האינטרסים של ברית המועצות. המטרה הייתה לשכנע את קהל היעד כי מקור המידע (הדיסאינפורמציה) הוא בעצם מקור מהימן ואינו קשור לברית המועצות.
למרות שברית המועצות כבר אינה קיימת, היא הותירה את הדיסאינפורמציה כירושה בידי התלמידים מרחבי העולם שאומנו על-ידי המנגנון הקומוניסטי. ואילו אנו איננו מזהים את התופעה, ולכן איננו מגיבים כראוי על ניסיונות שקופים מצד מפיצי הדיסאינפורמציה, העושים זאת באמצעות כזבים שקל להפריכם, או אפילו כשהם אומרים דבר והיפוכו. במהלך המלחמה הקרה, הטעתה הדיסאינפורמציה בעיקר "אידיוטים שימושיים". כיום, לעומת זאת, נראה כי מדינות שלמות, מנהיגיהן, אנשי התקשורת והאליטות האקדמיות שלהן נופלים ברשתה.
"הנשק המועדף" של הממשל האמריקני הנוכחי הסיבה לחוסר זיהוי הדיסאינפורמציה היא האמונה כי התמוטטותה של ברית המועצות שמה קץ לשימוש בה. וכך, מאז סיומה של המלחמה הקרה הפכנו לשאננים, ואנו מוצאים את עצמנו במצב נפשי שבו אנו מאמינים למה שברצוננו להאמין, בהתאם למה שנוח לנו.
יש לכך דוגמאות רבות, אך אולי הבולטת בכולן היא כיצד ממשל ארה"ב מתייחס אל "האחים המוסלמים" במצרים ובמקומות אחרים. "האחים" משתמשים בדיסאינפורמציה בתחכום רב ביותר. בכירי הארגון משתמשים במושגים מערביים, במטרה ליצור את הרושם כי הם, בדיוק כמונו, שוחרים חירות, דמוקרטיה, צדק, שלטון החוק,
כבוד לזכויות האדם, סובלנות וכדומה. הם מציגים את עצמם כנכונים לשתף פעולה עמנו במובן שאנו, אך לא הם, מתכוונים אליו. מנהיגותה החדשה של מצרים למשל מבטיחה לכבד את ההסכמים הבינלאומיים של ארצם עם המדינה היהודית - ישראל.
במקביל, מנהיגים אחרים של הארגון חוזרים ומסבירים מדוע הדבקת שם התואר "שריעה" לכל מושג כמו "דמוקרטיה" או "חוק" אינו משמעותי. ואילו "אחים" אחרים מצהירים הצהרות שהן בבחינת הכרזת מלחמה על המערב וערכיו, קוראים להשמדתה של ישראל ומודיעים קבל עם ועדה על כוונתם להוביל את העולם המוסלמי להקמתה מחדש של הח'ליפות.
וושינגטון מגיבה לכל זה רק כשנוח לה. יש המסבירים שהואיל ויכולתה של ארה"ב להשפיע על המאורעות היא מוגבלת, תגובותיה החיוביות למשטר החדש בקהיר הם בגדר הכרח דיפלומטי. אחרים מתלהבים מהתייחסותה של ארה"ב ל"אחים" ורואים בה שיבה מבורכת לריאל-פוליטיק.
חוסר יכולתה של ארה"ב להשפיע על "האחים המוסלמים" במצרים אינה מסבירה את התקרבותה אליהם. כשביקרה
הילרי קלינטון את
מוחמד מורסי באמצע יולי והכריזה כי ערכיה של תנועת "האחים" דומים לאלה של ארה"ב (בשעה שיש ניגוד מוחלט ביניהם) - הדבר נחשב בעיני רבים תרגיל דיפלומטי גרידא. אך שונה לגמרי הוא שילובם של נציגי "האחים" במשרדים ובוועדות המייעצות לממשלת ארה"ב, או העלמת עין וחוסר התייחסות רשמית לעמדות ולצעדים האיסלאמיסטיים החושפים את טבעם האמיתי של "האחים המוסלמים", בנימוק שביקורת עלולה להעליב את האיסלאמיסטים.
דיסאינפורמציה מחייבת חדירה והונאה. אך היום נדמה כי הממשל האמריקני הנוכחי הצליח לשכנע את עצמו כי האיסלאמיזם הוא העתיד המתאים לכולנו. את התייחסותה הנוכחית של ארה"ב כלפי "האחים" סללו דורות של אנשי אקדמיה ומטיפי התקינות הפוליטית. בשם הסובלנות והיחסיות הערכית והדתית, ומתוך התכחשות לערכים שעליהם נוסדה ארה"ב, מתייחס הממשל הנוכחי אל הבטחותיהם השקריות של "האחים" במצרים כאל אמת ואל המבטיחים - בכבוד. ארה"ב משלה את עצמה כי יהיה בכוחה לשנות את כיוון ההתרחשויות אם תרצה בכך, ואינה מבינה כי כללי המשחק השתנו וכי היא משחקת לידיהם של "האחים".
בשעה שארה"ב מקרבת את ה"אחים", מן הראוי שתשקול את משמעות ההתקרבות בעיני אלה שאותם היא מקרבת. הממשל האמריקני אינו רק מוקסם מ"תהליך" ההתקרבות, אלא הוא חי באשליה כי באמצעות דיבורים ניתן להשפיע ולשכנע את כל עמי העולם, ובכלל זה גם את האיסלאמיסטים. הדיאלוג הוא "הנשק המועדף" על ברק חוסיין אובמה. השימוש התדיר שלו בדיאלוג הביא לצמצום כוחה של ארה"ב בזירה הבינלאומית. אשליה עצמית מולידה שאננות ושביעות רצון, ואלו עלולות להוביל לאסון.
"האחים המוסלמים" רואים בצדק את האשליה העצמית של הממשל האמריקני כהישג. בו-בזמן, חששם של אנשי האופוזיציה המצרית מהפיכת השריעה לחוק המדינה גובר למראה אותם מטיפים מטעם "האחים" המתערסלים בחיקו החם של הממשל האמריקני. לא בכדי הכריז שלט מחאה שקידם את פניה של שרת החוץ האמריקנית הילרי קלינטון כשביקרה אצל מורסי: "אם את כל כך מחבבת את 'האחים', קחי אותם איתך". אם לשפוט על-פי תגובת הממשל האמריקני - או ליתר דיוק חוסר תגובתו - להשתלטותם המהירה של "האחים המוסלמים" על מצרים, נראה כי שרת החוץ אימצה את "האחים" עוד לפני ביקורה במצרים.
מערכת הדיסאינפורמציה של "האחים המוסלמים" אינה מוגבלת לחזית הפנים או החוץ, אלא חובקת כל. הבנקאות האיסלאמית, לדוגמה, שהומצאה על-ידי "האחים" (בקוראן אין כל התייחסות לבנקאות איסלאמית) מפתה משקיעים מערביים הצמאים למזומנים אל עולם כספים חדש הכפוף לחוקי השריעה. הבנקאות האיסלאמית שנמצאת בשלבי התפתחות היא חסרת שקיפות, אינה מפוקחת ובלתי מובנת, ובסופו של דבר עלולה להותיר את המשקיעים המערביים המסונוורים מהפָטָה מוֹרגָנָה הנוצצת של זהב-השריעה - בחולות הצחיחים של המדבר. כאשר כסף מזומן הוא מלך, והמונחים הפיננסים שהושאלו מן המערב שבהם משתמשים בנקאי השריעה נשמעים מוכרים, רבים נופלים למלכודת הדיסאינפורמציה מבית מדרשם של "האחים". שלא בידיעתם, הם והשקעותיהם מסייעים לתנועה הקנאית הטוטליטרית לחתור תחת אושיות החברה המערבית באופן שיהיה קשה, אם לא בלתי אפשרי, לבטל.
