"חנן היה הדינמו של כל העלייה"

סימה גיליס הייתה בת תשעה חודשים כשפונתה כתינוקת מכפר-עציון במהלך מלחמת השחרור. אביה, יהודה לחוביצקי (לביא), נפצע בשיירת העשרה בכ"ח בכסלו תש"ח ובשל פינויו לבית חולים בירושלים הוא לא נכח בקרבות האחרונים בגוש. גיליס, שגדלה עם מרבית ילדי כפר-עציון בגבעת-עלייה ביפו, התחנכה כל השנים על חזון השיבה לגוש. הבשורה על שחרור הגוש תפסה אותה כחיילת לקראת סוף השירות בגרעין הנח"ל בניר-עציון. שבוע לאחר המלחמה היא כבר מיהרה לבקר במקום עם אחיה יובל. יוחנן בן-יעקב היה בן שלוש כשנפל הגוש. אביו, יעקב קלפהולץ, נהרג בקרב האחרון. דודו שלמה קלפהולץ נהרג בשיירת העשרה. הבשורה על שחרור הגוש הגיעה אליו בקיבוץ עלומים שבנגב המערבי. בן-יעקב נמנה על הגרעין שהקים את הקיבוץ ובמלחמה נשאר להגן על היישוב שהיה קרוב לחזית הקרבות ברצועת עזה. מיד כששמע על שחרור הגוש ביקש ממפקדיו להשתחרר, ויום למחרת המלחמה כבר סייר בין חורבות כפר-עציון.

את שייע אלטמן תפסה הבשורה בדרכו מחזית הדרום לחזית ברמת הגולן. אלטמן כבר היה אז מאורס לבת קיבוץ יבנה וחבר הקיבוץ. ברגע שקיבל יום חופש משירות המילואים שלו גם הוא מיהר לחפש את שרידי הכפר הנטוש.

שלושים יום לאחר המלחמה נפגשו בני הדור השני בהר הרצל, באזכרה לחברם מאיר שנור שנפל בקרב על גבעת התחמושת. בתום האזכרה הם החליטו להקים ועדה שתוביל באופן מעשי את החזרה לגוש. היה ברור להם שחוזרים לכפר-עציון. השאלה הייתה רק איך ומתי. מי שריכז את הוועדה היה חנן פורת. "לחנן היה חזון מאוד ברור ומדויק", מספר בן-יעקב. "יומיים לאחר המלחמה הוא כבר ידע בדיוק מה הוא רוצה וזה לא היה רק כפר-עציון. הוא מהיחידים שהייתה להם תמונה מגובשת על התיישבות בכל יהודה ושומרון, ובאופן טבעי הוא היה האדם הכי מרכזי בסיפור".

פורת החל להפיץ מכתבים בין החברים כדי לבדוק מי ומי ההולכים, ובינתיים התברר שהממשלה בראשותו של לוי אשכול לא ששה לאפשר את העלייה. שר הביטחון משה דיין המתין לטלפון ממלך ירדן כדי לדון עמו בעתיד השטחים ששוחררו ובינתיים התייחס בזלזול לתוכניות של פורת וחבריו. גם הקיבוץ הדתי היה מסויג באותו שלב מעלייה מחודשת לגוש וכך גם תנועת בני עקיבא. בתחילת חודש אלול התכנסו החברים לשבת משותפת במרכז-שפירא שבמועצה האזורית שפיר. באותה שבת התקיימו דיונים בנוגע לעלייה, והתפתח ויכוח בין החברים בשתי סוגיות. הוויכוח הראשון היה האם כפר-עציון יוקם מחדש כקיבוץ או כיישוב קהילתי. יוחנן בן-יעקב תמך בהקמת קיבוץ. "טענתי שההורים שלנו הקימו פה קיבוץ מתוך תפיסה ערכית חברתית, ולכן אם הולכים בעקבותיהם צריכים להקים קיבוץ. חנן חלק עליי וחשב שצריך להקים יישוב ללא הגדרה כי מבחינתו המטרה הייתה שיגורו כאן כמה שיותר יהודים".

הוויכוח השני נסב סביב השאלה האם לעלות לגוש מיד, גם ללא אישור הממשלה, וגם בסוגיה זו היו בן-יעקב ופורת משני צדי המתרס. "חשוב לי לומר שלדעתי זה לא היה הוויכוח שעליו התווכחו אחר כך בגוש אמונים במשך עשרים שנה", הוא מבהיר. "אני טענתי שבמקרה של כפר-עציון ההורים שלנו נפלו פה למען הגנת מדינת ישראל ולכבודם המדינה צריכה להקים את הבית הזה מחדש. אם נעשה את זה כגנבים במחתרת זו תהיה פגיעה בזיקה העמוקה שלהם גם לאזור הזה וגם למדינה. חנן אמר שצריך לעלות בכל מקרה, גם ללא אישור. חשוב להבהיר שאף אחד מאיתנו לא התכוון לוותר לגמרי על העלייה". בסיומה של השבת התקיימו הצבעות בשתי הסוגיות ובשתיהן התקבלה עמדתו של יוחנן בן-יעקב. "חנן הפסיד בשתי ההצבעות אבל בלעדיו כל זה לא היה קורה", אומר בן-יעקב. "לימים הוא הודה לי בשני הדברים".

ימים ספורים לאחר מכן תואמה פגישה של הוועדה עם ראש הממשלה לוי אשכול. חנן פורת נשא דברים נרגשים בשם החברים ואשכול הגיב בתגובה המפורסמת: "נו קינדערלך, אם אתם רוצים לעלות, תעלו". פורת לא הרפה וביקש שהעלייה תהיה עוד לפני ראש השנה. "אשכול רצה לתת רק תשובה עקרונית", אומר אלטמן. "אבל חנן לחץ ואמר לו אנחנו רוצים להתפלל בימים הנוראים בכפר-עציון. הוא רצה אישור לעלייה מידית". "חנן אמר לאשכול", מוסיף בן-יעקב, "בראש השנה אתה תתפלל בקיבוץ שלך בדגניה ואנחנו רוצים להתפלל בקיבוץ שלנו, כפר-עציון". אשכול נעתר לבקשה והורה מיד לראש מחלקת ההתיישבות רענן ויץ לסייע לחברים לעלות.

בן-יעקב מדגיש שלא כל הממשלה תמכה בעלייה לכפר-עציון. "שר החוץ אבא אבן עדיין התנגד. הוא אמר באו"ם שמדובר בהיאחזות צבאית ולא אזרחית וכדי לבטא זאת הוא שלח לכאן שלט עם הכיתוב: 'היאחזות נח"ל כפר-עציון'. אנחנו מצדנו באנו לכאן כאזרחים במלוא מובן המילה. חנן תמיד היה מספר שלקחו את השלט של אבא אבן ועשו ממנו מנקה לנעליים...".

העלייה בכ"ב באלול תשכ"ז הייתה גדולה ומתוקשרת אבל החברים מספרים שלמרות אלפי האנשים שהיו נוכחים בטקס, בערב לא נשאר על ההר אפילו מניין. יוחנן בן-יעקב הצטרף לקיבוץ בערב ראש השנה אבל המשיך במקביל לרכז את ענף הלול בקיבוץ עלומים. שייע אלטמן המתין עד שיסתיים קטיף הכותנה בקיבוץ יבנה, ואז, לאחר החגים, הצטרף עם אשתו הטרייה לקיבוץ. סימה גיליס הצטרפה לחבריה בכפר-עציון רק לאחר סיום לימודיה, אבל בכל חופשה התייצבה בקיבוץ כדי לשאת בעול. מי שהתמסר כולו ליישוב הגוש מחדש היה חנן פורת שמוּנה תוך זמן קצר למזכיר הקיבוץ. "חנן היה פה מההתחלה", מספר בן-יעקב. "הוא היה הדינמו שהוביל את כל התהליך הזה. הוא ראה בכל העניין הזה שליחות ברמה הכי גבוהה שאדם יכול לדמיין. זה מסביר את העובדה שהוא היה מסוגל במשך שנים לחזור הביתה בשעה שתיים לפנות בוקר ולצאת שוב בשש בבוקר. אפשר היה לראות ששום דבר לא יכול לעצור אותו".

"אני הייתי משתגעת כשהוא היה חוזר לפעמים בארבע לפנות בוקר", מוסיפה סימה גיליס. "לא הבנתי איך אפשר לחיות כך ולעבוד כך יום אחרי יום. לדעתי, המסירות שלו התחזקה אפילו עוד יותר אחרי שהוא נפצע במלחמת יום הכיפורים".

גם לאחר שהוקם הקיבוץ המשיכו הדיונים בין חבריו על אופיו ועל עתידו, כשחנן פורת הוא הדוחף העיקרי לפתיחת השורות. כבר באחת האספות הראשונות העלה פורת לדיון את צירופן של ארבע משפחות מבוגרי ישיבת 'מרכז הרב' לקיבוץ. "אספת החברים לא הסכימה מכיוון שהיה מדובר במשפחות עם ילדים", מספר בן-יעקב. "מדובר היה בימים ראשונים ולא רצו לקחת אחריות על הילדים". גם בהמשך פעל פורת להרחבה בכל דרך של הקיבוץ. "חנן אמר שלכפר-עציון יתקבל כל מי שלא שותה נפט ולא אוכל מסמרים", מחייך בן-יעקב. "העיקרון שלו היה להביא מקסימום יהודים ליהודה ושומרון. אני הסכמתי איתו בעיקרון לגבי יישובים אחרים, רק חשבתי שקיבוץ לא יכול להיבנות כך".

"הוא הצליח להגשים את החזון שלו, אבל בשלבים", מוסיף שייע אלטמן. "גם כשהוא היה נכשל בהשגת מטרה מסוימת הוא היה מנסה דרכים עוקפות כדי להגיע אליה".

סימה גיליס מביעה צער על כך שהיישובים בגוש עציון לא פעלו בהתאם לחזונו של פורת. "החזון שלו היה שיהיו ביהודה ושומרון כמה שיותר יהודים ושייתנו לכולם להצטרף, ולצערי אני לא חושבת שפעלנו בכיוון הזה. אני זוכרת שאחד מנהגי ההסעות של ילדינו, שהתגורר ביישובי חבל עדולם, לא התקבל לאחד היישובים בגוש ואמרתי לעצמי איך יכול להיות שלא מקבלים אותו. אם היינו עומדים בחזון של חנן ונותנים לכל מי שרוצה להצטרף, ההרים פה היו מתמלאים ביהודים כבר מזמן". יוחנן בן-יעקב חולק על גיליס. "בעיניי זה חוסר הבנה עמוקה של מה זו התיישבות. להבנתי, מאחורי הדיון הזה מסתתרת מחלוקת גדולה. יש ציר אחד של בין אדם למקום שמתחיל ממקומו של עולם והולך עד לאדמה, וזה ציר חשוב מאוד, ויש ציר נוסף של בין אדם לחברו.

"התפישה של חנן ושל גוש אמונים ברובו הגדול אמרה שהעיקר הוא שיהיו כמה שיותר יהודים על האדמה. התפיסה של הקיבוץ הדתי ושל תנועת תורה ועבודה הייתה שהמרכיב של הערכים החברתיים שהקיבוץ מציע הוא חלק אינטגרלי מהשאלה אם תחזיק מעמד על האדמה. אתה תחזיק מעמד רק אם החברה שתבנה תהיה בעלת ערבות ואחריות הדדית. חשוב שייבנו ערים ביהודה ושומרון אבל כשבונים קיבוץ זה אחרת. התנועה הקיבוצית הייתה זו שנשאה על גבה את מלחמות התקומה הראשונות של ישראל וקבעה את גבולות ישראל, והיא עשתה זאת בזכות ההיבטים החברתיים. כשאתה אומר שכולם יכולים לבוא, אתה ממוטט משהו מהחוסן של החברה הזאת. בימים הראשונים של כפר-עציון הייתה פה בחורה חרדית שבאה לכאן ממאה-שערים. היא עבדה במסירות שקשה לתאר אבל מבחינת השקפתה נשארה בעולם החרדי. היה ויכוח אם לקבל אותה ואני התנגדתי. אמרתי שתגור בעיר או ביישובים אחרים שיקומו פה, אבל מה לה ולקיבוץ? החוסן ילך לאיבוד. בסופו של דבר, בכל הוויכוח הזה חנן ניצח. אותה בחורה אומנם לא התקבלה לכפר-עציון אבל במהלך השנים כל האחרים שביקשו להצטרף התקבלו, למעט אולי מקרה חריג אחד".

שנה ושלושה חודשים לאחר עלייתו מחדש של כפר-עציון הביאו פורת ומשה מושקוביץ (מושקו) לקיבוץ את הרב יהודה עמיטל עם שלושים תלמידים כדי להקים במקום את ישיבת ההסדר הר עציון. הבאתה של הישיבה לקיבוץ לא הייתה מקובלת על כל החברים. "אל תשאל מה הייתה ההחלטה של האספה בנושא ומה קרה בפועל", מחייך בן-יעקב. "חנן החליט שזה יקרה אז זה קרה. המתנגדים למהלך סברו שקודם צריך לבסס את המערכת המשקית של הקיבוץ ואז לחשוב על ישיבה. צריכים גם לזכור שבשביל לארח את הישיבה סגרנו את אכסניית הנוער שפעלה במבנים הללו". ישיבת הר עציון שכנה במבני הלגיון הירדני במשך שנה וחצי עד שעברה לגבעה הסמוכה והקימה את אלון-שבות. "לדעתי חנן רצה שהישיבה תישאר כאן לתמיד", אומר בן-יעקב. "שנים לאחר מכן הוא ניהל מלחמה כדי שהישיבה התיכונית 'מקור חיים' תישאר בקיבוץ".

הראיון עם שלושת החברים מתקיים בבניין המנזר הגרמני במקום, שבו פועל החיזיון האור-קולי המספר את סיפורו של כפר-עציון. בסמוך פועל בית ספר שדה כפר-עציון שהוקם ביוזמתו של יהושע כהן ובעידודו של חנן פורת. "חנן דגל בכך שבכל יישוב יוקם מוסד חינוכי עם הפנים החוצה", מספר בן-יעקב. "המטרה הייתה כפולה - גם להפיץ את התורה לנוער שבא מבחוץ וגם לבנות את היישובים על עולם של רוח ולא רק על עולם של עבודת אדמה וכפיים. העיקרון שכל יישוב צריך מוסד כזה עבד אז, ועובד גם היום". דבר נוסף שהחל את פעילותו בכפר-עציון בסיועו של חנן פורת היה ארגון 'גשר'. הרב דני טרופר, מייסד הארגון, חיפש מקום לקיים בו סמינרים משותפים לבני נוער דתיים וחילונים, ופורת, שהיה מעורב בהקמת הארגון, הציע לו לארח את הסמינרים בכפר-עציון. הסמינריון הראשון של 'גשר' התקיים בסוכות תש"ל במבנה שבו שכנה ישיבת 'הר עציון' שהייתה אז בחופשת 'בין הזמנים'.

אף שמלכתחילה רצה שכפר-עציון יהיה יישוב קהילתי, לחברים חשוב לציין שבסופו של דבר חנן פורת היה קיבוצניק בנשמתו. "חנן גדל כמושבניק בכפר-פינס", מזכיר שייע אלטמן. "משם הוא הלך לישיבת כפר-הרא"ה ומאוחר יותר ל'מרכז הרב'. הוא לא עזב את האידיאולוגיה של עבודת האדמה מעולם. הוא פשוט ראה את עצמו כשליח של עם ישראל". "חנן האמין שמה שנעשה פה זה לא רק גאולת עם ישראל ולא רק גאולת ארץ ישראל אלא גם גאולת העולם והשכינה", מוסיף בן-יעקב. "הוא באמת האמין בזה, אבל מצד שני, הוא היה בעיניי אחד הקיבוצניקים הכי טובים שהיו. כשהתחילו לדבר פה על הפרטה הוא אמר 'אני לא אתן לפגוע בחלק החלש בחברה', ודרש שידאגו לרשת ביטחון ברמה הכי גבוהה שיש. בהתנהגותו ובאורח חייו חנן היה קיבוצניק יותר מכולם".