על סודיות ועיוורון

המידע הראשון פורסם ביום שישי, ה-16 בפברואר 1973, בטורו המדיני של יוסף חריף במעריב. הפרשן הוותיק ועתיר המקורות ידע לספר על שיחת טלפון ארוכה וקשה בין ראש הממשלה גולדה מאיר לבין יצחק רבין, שסיים באותו השבוע את כהונתו כשגריר ישראל בוושינגטון.

רבין ניסה לשכנע את גולדה, כך כתב חריף, כי יוזמת השלום המצרית החדשה היא רעיון שמחייב בחינה רצינית. רבין ציטט באוזניה את דבריו של פרופ' הנרי קיסינג'ר, יועצו של הנשיא ניקסון לביטחון לאומי, כי בהצעה המצרית יש "חידושים משמעותיים" ועל ישראל לשקול אותה ברצינות. אבל גולדה, כמו גולדה, עמדה כצוק איתן. "אין בזה שום חידוש", קטעה את דברי רבין בחוסר סבלנות. "השגריר שיחליף אותך כבר ידאג לכך שהם [האמריקנים] ימסמסו את הרעיונות הבלתי מתקבלים על הדעת האלה. זה בסך-הכל עוד תרגיל דיפלומטי להסיח את דעתנו מאיומי המלחמה שלהם".

ביום ראשון כבר היו העמודים הראשונים של העיתונים עמוסים בפרטים על היוזמה המצרית ועל העימות בין ראש הממשלה לשגריר ששב ארצה. פרשנים פוליטיים תהו אם הידיעות על העימות בין גולדה לרבין עלולות לחבל בסיכוייו של רמטכ"ל מלחמת ששת-הימים לקבל תפקיד בממשלה הבאה, לאחר הבחירות באוקטובר.

בישיבת הממשלה הוביל השר יגאל אלון את מתקפת השרים על עמדתה הנוקשה של ראש הממשלה, ולאחר יומיים כבר נאספו כמה מאות מפגינים מול משרד ראש הממשלה בקריאה "תנו צ'אנס לשלום". גולדה הביטה בהם בזעם מבעד לחלון לשכתה. הבחירות עמדו בפתח, ומחאה כזו הייתה הדבר האחרון שחסר לה. "זה שוב מתחיל", אמרה למזכירתה לו קידר. "עוד מעט יהיה לנו עוד מכתב שמיניסטים וסרבנים אחרים". למגינת לבה, התביעה לפתוח במגעים עם המצרים לא ירדה מסדר היום.

כל זה לא התרחש במציאות. היוזמה המצרית לא עוררה אפילו רוח קלה, שלא לדבר על סערה ציבורית. אבל אחרי קריאת ספרו החדש של ד"ר יגאל קיפניס, "1973 - הדרך למלחמה", קשה שלא לשקוע לרגע בשאלה האסורה, "מה היה קורה אילו". קיפניס עוסק במהלכים המדיניים שקדמו לאזעקה בצהרי ה-6 באוקטובר 1973. הוא מתמקד ביוזמת השלום המצרית שהציג בפברואר 1973 חאפז איסמאעיל, שליחו של הנשיא אנואר סאדאת, לפרופ' קיסינג'ר.

דבר קיומה של היוזמה היה ידוע כבר אז, אך פרטיה, ובעיקר דרך הטיפול בה על-ידי הצמרת הישראלית, נחשפים עכשיו. עיקר היוזמה היה פתיחת ערוץ משא-ומתן באמצעות ארצות-הברית בדרך להסדר: ישראל תיסוג מתעלת סואץ ותכיר בריבונותה של מצרים על כל סיני. מצרים תסכים להסדרי ביטחון, וככל הנראה גם לנוכחות ישראלית לתקופה מסוימת בשארם א-שיח' ובאתרים אחרים. יוכרז על "מצב של שלום" בין המדינות, שיהפוך לשלום מלא כשישראל תחתום על הסכמים עם מדינות ערביות נוספות.

ולא פחות חשוב: איסמאעיל נקב במועד שעד אליו יש לגבש את פרטי ההסדר הכולל: ספטמבר 1973. בדיעבד משמעות התאריך ברורה, כחלק מנסיונו של סאדאת להניע מהלך מדיני שיחזיר לו את סיני - אם לא בדרכי שלום, אז במלחמה.

המסמכים הרבים שמצטט קיפניס בספרו אינם מותירים ספק: גולדה מאיר הייתה משוכנעת שמדובר בתרגיל הונאה מצרי, מסווה להכנות למלחמה. בראיון לעיתונאי האמריקני סטיוארט אולסופ הודתה באותם ימים שבישראל עדיין סובלים מ"תסביך מצדה", "תסביך הפוגרומים" ו"תסביך אושוויץ".

כדי שהיוזמה להסדר מדיני לא תצמח לממדים שיסכנו את מדיניות הסטטוס-קוו, וגם לא תפגע בה במערכת הבחירות המתקרבת, פעלה גולדה בשתי חזיתות. האחת, לחץ על הממשל האמריקני שלא למהר לנסות לקדם את הערוץ החדש, עמדה שהתקבלה משום מה על-ידי ניקסון וקיסינג'ר. והאחרת, החשובה לא פחות - מאמץ לצמצם עד למינימום את שותפי הסוד ליוזמה.

במידע שחלק קיסינג'ר, תחילה עם רבין ואחר-כך עם מחליפו בוושינגטון שמחה דיניץ, שיתפה גולדה רק את שר הביטחון משה דיין ואת השר בלי תיק ישראל גלילי. לא רק שר החוץ אבא אבן ויתר שרי הממשלה גיששו באפלה; גם הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אגף המודיעין אלי זעירא וראש המוסד צבי זמיר. על-פי עדותו של קיפניס, זמיר וזעירא הופתעו מאוד כשהציג בפניהם את המסמכים שנגעו למגעים על היוזמה, והודו כי לא נחשפו לפרטים קודם לכן.

מדינאים רבים רועדים מהדלפות ומנסים לצמצם את מספר שותפי הסוד כדי למנוע ממידע להגיע לתקשורת ולציבור הרחב. הנימוק השגרתי: החשאיות חיונית לטובת העניין. חשיפה תקשורתית מקשה על ניהול משא-ומתן רציני בין מדינות, ולעתים אף עלולה לטרפד כליל מגעים רגישים. אבל ב-1973 המניע היה הפוך. לא להציל את היוזמה ביקשה גולדה, אלא לסכל אותה. חשוב היה לה להבטיח שלא יתעורר דיון תקשורתי, ציבורי ופוליטי בהצעה מקהיר.

בדיעבד ברור שסאדאת אכן העדיף ב-1973 את הערוץ המדיני כדי לקבל לידיו חזרה את הריבונות על סיני. רק לאחר שמסלול זה הגיע למבוי סתום, הודות לסרבנות הישראלית ולהימנעות וושינגטון של ניקסון וקיסינג'ר מהפעלת לחץ על ירושלים, פנה לדרך המלחמה. ורק אחריה, ובמחיר הכבד של המלחמה, התממש חזונו: החזרת סיני למצרים ושלום בין שתי המדינות.

ואילו בעיני גולדה, כפי שכותב פרופ' יוסי גולדשטיין בביוגרפיה החדשה שיצאה לאור לאחרונה ("גולדה - ביוגרפיה"), מלחמה, שלא היה לה ספק מי ינצח בה, הייתה עדיפה כנראה מהסכם מדיני. "הסכם אומנם ימנע מלחמה, ואולי גם יבטיח, כפי שטען איסמאעיל, שלום לישראל, אבל במחיר של חזרה לקו הירוק - מחיר בלתי אפשרי מבחינתה", כתב גולדשטיין.

על הכשל המנהיגותי וקוצר הראות בגישה העוינת כלפי ההצעה המצרית ודאי ידונו במקומות אחרים. אבל מנקודת המבט של יחסי שלטון-תקשורת, המסקנות ברורות, והלקחים רלוונטיים לכל עת. ראשית, הסתרת כל נושא "רגיש" תחת מעטה של חשאיות מקלה אומנם על מהלכיהם של מדינאים, דיפלומטים ופוליטיקאים, אבל נזקה רב מתועלתה. בכך נמנעת אפשרות לקיים בירור רחב ומעמיק יותר, להאזין לדעות נוספות, ואולי גם לקדם יתר פתיחות כלפי רעיונות שנראים בשלב ראשון כמסוכנים, רק משום שהם מנסים לשבור תפיסות קשוחות שהפכו לנחלת הכלל.

קשה להעריך מה היה קורה ב-1973 אילו המידע המפורט היה מגיע לידיעת השרים, אם במישרין ואם באמצעות העיתונות, הרדיו או הטלוויזיה. אפשר שהיה נפתח דיון ציבורי בשאלה זו, כפי שהתקיים שלוש שנים קודם לכן, בעת שעל סדר היום עלתה שאלת מסעו של נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן לשיחות בקהיר עם נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר.

טרפוד הנסיעה של גולדמן הוליד גל ביקורת, ובכלל זה את "מכתב השמיניסטים", שכתבו: "איננו יודעים כיצד נוכל בלב שקט לשרת את מולדתנו ביודענו שהוחמץ כאן סיכוי לשלום". גולדה ראתה כמובן נזק גדול באמירות מסוג זה, אבל היום ברור שדיון פומבי בקשיחותה של הממשלה ב-1973 לא היה יכול לגרור תוצאות חמורות מאלה של אוקטובר 1973: 2,693 חללים, 7,251 פצועים, 314 שבויים ועשרות נעדרים (על-פי נתוני "לקסיקון מלחמת יום הכיפורים" מאת איתן הבר וזאב שיף), ושבר חמור בחברה הישראלית.

ההיבט השני נוגע לדרכה של התקשורת באותן שנים. היהירות שאיפיינה את גולדה ויתר מקבלי ההחלטות ב-1973, האמונה שישראל אינה צריכה לנקוט שום צעד משום שהערבים חלשים והתחושה שצה"ל לאחר מלחמת ששת הימים הוא כל יכול הידהדו בעוצמה רבה בעיתונות התקופה ובדעת הקהל.

הפסיכולוגיה הלאומית ניזונה באורח הדדי על-ידי ההנהגה ומרבית העיתונאים. לכולם היה ברור שאם הערבים יעזו לתקוף, יהיה זה "היום השביעי של מלחמת ששת הימים". במציאות זו שרר זלזול באיומיו של סאדאת, ולא הופנם המסר הסמוי ביוזמה המצרית, שנקבה מועד שבו תעבור מצרים משולחן הדיונים לשדה הקרב.

גולדה מאיר ושריה, לפחות מרביתם, התאימו עצמם לרוח התקופה. אחרי הכל, הם עצמם היו ממעצביה. קיפניס מצטט סקר דעת קהל שנערך בראשית 1973 ועל-פיו 96% מהנשאלים התנגדו לוויתור ישראלי על הנקודה הדרומית בסיני, ברוח אמירתו של דיין, "מוטב שארם א-שיח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שיח'". רוב העיתונות אימצה גישה זו בהתמדה והעצימה אותה.

ברוח זו, כאשר גולדה מאיר הנחתה את רבין להשיב לקיסינג'ר כי היוזמה שקיבל מפי איסמאעיל היא "ההצעה הקשוחה ביותר שניתנה מעולם" על-ידי המצרים, הוזנו קוראי העיתונים בישראל במסר זהה מפי מקורות עלומים. "מצרים אימצה עמדה קיצונית יותר מבעבר", הייתה הכותרת ב"דבר" ב-29 במרץ 1973. ובמעריב דיווח באותו חודש פיליפ בן מניו-יורק כי מדובר ב"תנאים בלתי אפשריים ובלתי מציאותיים", שכן מצרים דורשת נסיגה מלאה.

וכך, גולדה שמרה על סודיות מוחלטת; רבין, שהבין את היתרונות הטמונים בהצעה כבסיס למשא-ומתן, שמר על מוצא פיו כעובד מדינה נאמן; גלילי שתק תמיד; השרים לא ידעו במה מדובר; אפילו בכירי מערכת הביטחון מודרו; העיתונאים אימצו את הקו הרשמי; וישראל המשיכה לגשש באפלה אל מתקפת הפתע בצהרי יום הכיפורים.

המהלומה של 1973 הביאה את אגף המודיעין בצה"ל להקמת מחלקת בקרה, שתפקידה למלא את תפקיד ה"איפכא מסתברא": לבחון כל הערכה בעין ביקורתית, לחפש את ההיבטים שנשמטו מעיני המעריכים, לאתר זוויות ראייה נוספות. בניגוד לצה"ל, בחיים הציבוריים אין צורך בהקמת גוף חדש. הוא קיים מאז ומתמיד. אמצעי התקשורת ממלאים את התפקיד הזה, וזוהי אחת ההצדקות לשמירה קפדנית על חופש הביטוי.

בתנאי, כמובן, שגם העיתונאים מבינים את תפקידם זה ואינם מסתפקים בליקוט גרגירים מכף ידם של מדינאים, פוליטיקאים ודיפלומטים; שהם מבינים שהם אינם אמורים לשמש להקת עידוד לבעלי השררה, אלא לאמץ את אחד מתפקידי המקהלה בטרגדיה היוונית: להזהיר את הגיבורים מהסכנה שבמהלכיהם, להציג את הדרך האחרת שבה רצוי לפעול.

רשומות קשורות:

- הצנזורה והעיתונות
- רחשים ברשת
- החתול כבר לא בשק
- Universal City Studios inc. ואח' נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות ואח'
- אבי חנניה גולן נ' שירות בתי הסוהר