התגלית של ביילין

יום אחד בשנת 1993 התפנה סגן שר החוץ יוסי ביילין - שבאותה שנה היה כידוע איש עסוק במיוחד -לנאום בכינוס תנועת הנשים ויצ"ו, המקבץ מנהיגוֹת יהודיות מכל רחבי העולם. המשתתפות הציגו את עצמן, וכל אחת סיפרה מהיכן היא מגיעה ואיך הקהילה שלה תורמת לישראל מבחינה כלכלית. "השתגעתי מהדיבורים שלהן", מתאר זאת ביילין. רובן, הוא מספר, הגיעו ממדינות שהתל"ג לנפש נמוך בהן בהרבה מישראל, כגון מקסיקו, ארגנטינה ודרום אפריקה. "לא צריך את התרומות שלכם", פנה ליהודי חו"ל דרך האורחות. "אתם לא עולים לארץ, כמעט ולא מגיעים לביקורים, רק תורמים לעניים בישראל. אנחנו לא מדינה מסכנה. יש לנו ממשלה שאמורה לטפל בעניינים האלה".

הנשים השתתקו ולא ידעו את נפשן ממבוכה. ביילין מספר שהן זוכרות לו את ההתבטאות הזאת עד היום. במקום זאת הוא הציע להן לתרום למימון נסיעות של צעירי הקהילה לארץ. הן ענו לו בכעס כי מי שרוצה לבקר בישראל יכול לרכוש כרטיס בעצמו. בעקבות אותה פגישה טעונה החל להתפתח אצל ביילין הרעיון להקים פרויקט יהודי חוצה זרמים ויבשות, שידאג להביא את הצעירים היהודים לישראל.

והוא הצליח. בגדול. במשך שנים שמענו על הפרויקט ברדיו בפרסומות "תגלית, פרויקט עם תכלית", צפינו במערכוני 'ארץ נהדרת' על התיירים הצעירים, ואנחנו נתקלים בהם במדרחוב בן-יהודה בירושלים. אך רובנו, אפשר לשער, איננו יודעים שהמוח מאחורי התוכנית החשובה, המביאה עשרות אלפי צעירים יהודים לישראל מדי שנה, הוא פוליטיקאי השמאל הבכיר לשעבר. אנו נפגשים במשרדי חברתו 'ביילינק' בהרצליה-פיתוח, חברה המקשרת בין חברות ישראליות לבין ממשלות וחברות זרות ברחבי העולם, אך על הפרק לא מסחר, לא פוליטיקה ולא פלשתינים, אלא עתידו של העם היהודי.

הוא מספר שהתעניינותו ביהודי התפוצות העמיקה בשנות שירותו הציבורי, "שבמהלכו ביקרתי במדינות רבות ברחבי העולם והתעקשתי תמיד לבקר גם את הקהילות היהודיות. בניגוד לעמיתיי ולחבריי לא גרתי מעודי בחו"ל, לא במהלך לימודים ולא בתקופה אחרת בחיים. למרות זאת קיבלתי תמונה מעניינת ומגוונת של העם היהודי". ההיכרות, וההרהורים שהִנבּיטה אצל ביילין על יחסי ישראל והתפוצות, אף הולידה את ספרו 'מותו של הדוד מאמריקה' המבקש להציע בסיס חדש ליחסים אלה.

לדבריו יש שני תחומים בעייתיים ביחסים בין מדינת ישראל והקהילות בתפוצות. "ראשית, הבעיה שאני מכנה 'הדוד מאמריקה': היהודים שם מרגישים צורך להעביר כספים לישראל, כמו בימי הקמת המדינה - ובזה מסתכם הקשר שלהם איתה. שנית, לצערי יש מחסור בדיאלוג יהודי, אין זירה יהודית אחת שכל יהודי באשר הוא יכול להתבטא בו".

ומה עם המוסדות הלאומיים? הקונגרס הציוני העולמי, למשל, איננו זירה לדיאלוג יהודי?

"הסוכנות היהודית היא כלי קיבול לפוליטיקאים שלא הצליחו בפוליטיקה, או שרוצים לסדר להם פנסיה יפה. היא סידור עבודה לאנשים שלא נכנסו לכנסת או לפוליטיקאים צעירים שרוצים להתחיל את הקריירה. זה לא אומר שאין שם אנשים טובים, פשוט אלה גופים לא רלוונטיים בעליל. התנועה הציונית כיום היא בדיחה: ההסתדרות הציונית בקושי מתקיימת, ולקרן הקיימת כלל אין הצדקה כיום. היא בונה מאגרי מים, יפה מאוד, אבל בשביל מה יש לנו ממשלה? המבחן שלי הוא האם היו מקימים כיום גופים כאלה. והתשובה שלילית. הם פשוט קיימים מכורח המציאות, מתוך נסיבות היסטוריות. הם יותר ממיותרים: הם מסוכנים, כי הם נותנים הרגשה כאילו יש עבודה יהודית בתפוצות, כאשר בפועל כמעט אין. הייתי בקונגרסים ציוניים ויהודיים, אבל זה פשוט בדיחה, אין בזה כלום".

עשרים עובדים בלבד

על-פי התוכנית המקורית, המימון של 'תגלית' מחולק שווה בשווה בין ממשלת ישראל, נדבנים יהודים, והפדרציות - ארגוני הקהילות היהודיות בתפוצות. בפועל, הפדרציות אינן עומדות בדרך כלל בהוצאה, וגם ממשלת ישראל שינתה עם השנים את סכום השקעתה. חלקם של הפילנתרופים הפרטיים, לעומת זאת, גדל, שכן לנוכח ההצלחה המסחררת של התוכנית, קרי רבבות הצעירים הנרשמים אליה מדי שנה, הצטרפו למימון נדבנים נוספים.

הסיורים בארץ מבוססים על מיקור חוץ, בהתאם לתוכנית המקורית של ביילין וחבריו. 'תגלית' מעסיקה עשרים עובדים בלבד, ומי שמארגן ומקיים את הסיורים הוא חברות תיירות ועמותות חינוכיות המקבלות זיכיון. חוקים נוקשים וברורים וספר תקנות גדול דואגים לכך שכל החברות המספקות שירותים ל'תגלית' יעמדו בקריטריונים.

"הכנו קונספט שלם איך התוכנית אמורה להיות", אומר ביילין. "הגדרנו מראש שהמלונות בביקורים יהיו בעלי שלושה כוכבים לפחות, עם שירותים צמודים ומזגנים. חשוב היה לי שיראו שישראל היא מדינה מערבית מודרנית, והגענו למסקנה ששווה להוציא עוד כמה שקלים כדי שהשהות תהיה מושלמת". אף שביילין אינו מעורב כיום בפעילות הארגון, רוב המתווה הראשוני שהציע קיים עד עצם היום הזה.

יש הצעות שהצעת בתוכנית הראשונית שלא התקבלו?

"בוודאי. התוכנית הייתה צריכה להיות ארוכה יותר. דיברנו על סיור בן שלושה שבועות. בסוף, בגלל אילוצים כלכליים, הוחלט על עשרה ימים. חשבתי שהם צריכים להגיע בגיל 17, מפני שרציתי שייפגשו עם ישראלים בני גילם, ואילו מגיל 18 הישראלים כבר בצבא. חששתי שזה יהיה בעייתי. לבסוף, לאחר שהוחלט על גיל מבוגר יותר (משתתפי תגלית הם בני 18-26), והסטודנטים הישראלים לא נענו להצעות לקיים מפגשים עם משתתפי 'תגלית', נאלצנו לפנות לצה"ל; הרי חיילים הולכים לשם 'בפקודה', ורואים בזה גם סוג של צ'ופר. שלא במכוון יצא שזה אחד משיאי התוכנית: המפגש עם החיילים מראה את הישראלי בצורה הכי אמיתית".

איך התוצאות ביחס לציפיות?

"לא האמנתי ש'תגלית' יהפוך להיות קונצנזוס כזה גדול. אני מודה שזה מוכיח שהפרויקטים האחרים פשוט היו מאוד לא מוצלחים. הרי זה לא כזה גאוני, בסך הכול סיור חינם בן עשרה ימים בישראל".