אין זמני יותר מהקבוע

אין ספק, כי דווקא המציאות המודרנית מעניקה לנו תחושה עמוקה של עראיות. אם בעבר אנשים נטו לשמור על מקצוע בתוך המשפחה במשך דורות, היום מחליפים מקצוע, קריירה ומקום עבודה בקצב מסחרר. המושג "נחלת אבות" כמקום שנולדים אליו ומורישים אותו הלאה לדורות הבאים, כבר מזמן פס מן העולם. המציאות בה אנשים מוציאים מאותה אדמה את מטה לחמם ובה הם נקברים לעת שיבה, נעלמה לגמרי. היום שוכרים או רוכשים דירה בהתאם למקום העבודה, ולעיתים "סתם" מחליפים או "משדרגים".

לצערנו אופנה זו חדרה גם לתא המשפחתי, שגם הוא מתחדש בקצב המעניק נופך של עראיות אפילו לדבר שראוי היה להיות היציב ביותר. במסגרת האופנה אנשים מחליפים מפלגות, אידיאולוגיות, סגנונות חיים, חזות חיצונית, הכל ככל שיחפצו. בדורנו החיים כולם הפכו לדירת ארעי, ואולי דווקא משום כך אין כמו העידן המודרני כדי לגרום לנו להפנים את המסר של חג הסוכות.

ביהדות כל חג הוא סדנא, וככל שהחג ארוך יותר - כך משמעותו של הערך שאותו החג מבקש לקדם עולה בהתאם. לפיכך המסר של חגי סוכות ופסח הם המשמעותיים ביותר, ולכן עלינו להפוך בהם משום שהם רגלי היהדות ובסיסה. כך גם כתב הרמב"ם ב"מורה נבוכים": "אלא הדבר שאמרנו בלי ספק והוא שכל מצוה מהתרי"ג מצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסלק השקפה רעה או למתן חוק צדק או לסילוק עוול או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה".

רגילים אנו להעמיד את הקיום שלנו על פרנסה ומזון מחד-גיסא ואת המשפחה והבית מאידך-גיסא. הקיום המינימלי שכל אדם עומל כדי להשיגו מופנה לרכישת בית, לצד מציאת פרנסה שוטפת בעמל היומיומי לשם קניית המזון והכנתו.

סוכות וגם פסח באים לקעקע תפיסה זו. בסוכות אנו מכירים בכך שדירת הקבע, שאנו כה טורחים עבורה, היא למעשה בדיונית ועראית, כאותו קיקיון של יונה שבן-לילה היה ובן-לילה אבד. הקביעוּת האמיתית שלנו היא בחיקה של השכינה, וקורת הגג הממשית היחידה שיש לנו היא כיפת השמיים. בשבוע של סוכות אנו שבים למצב העוברי של עם ישראל במדבר: חסרי בית וחסרי מזון, תלויים לגמרי בחסדי שמיים, שאף פעם אינם מאכזבים. לחם אבירים, עמוד ענן ועמוד אש, שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה.

אם זהו האידיאל, ייתכן שיהיה מי שיסיק מכך שעלינו להפוך לאנשים חסרי יוזמה כמו ילדים הסמוכים על שולחן הוריהם. אולם לא זאת הכוונה. העראיות של סוכות באה כדי לעורר בנו את הידיעה המדויקת ביחס לתעצומות הנפש שבנו. יש בנו כוחות עצומים, אולם השאלה לאיזו מטרה אנו רותמים אותם: האם לענייני חומר של עולם חולף, או שמא אנו משתמשים בהם במידה מדויקת לשם הקיום ואת היתר מקדישים לרוח ולטיפוח המידות.

הנפש שלא תכלה לעולם

גם חג הפסח שואף לאותה תפישה. אכילת קורבן הפסח והמצות בחיפזון מעוררים בנו את התחושה שכל עניין המזון הוא דרך חיפזון ועראי. החימוץ של הבצק לא נעשה אלא כדי להשיג את התענוג שבלחם והעוגות, והתעסקות יתרה זו במטעמים ובתבלינים הופכת את האמצעי למטרה ואת הטפל לעיקר.

אחר כל זאת, יידע האדם הישראלי שאין עמידתו על תאוות הבשר והבשרים, כי אם בחמודות התורה, ואין יציבתו על ביתו וחדרי משכיותיו, כי אם נחלת ה' וחסדיו. וכדברי הרמב"ם בסוף פירושו למשנה: "כל נפש שתזכה לחיי העולם הבא, לא תִכלה לעולם. והוא פירוש הפסוק 'להנחיל אוהבי יש', כלומר המציאות התמידית, כי יש הוא המציאות ואין ההעדר; וכאילו אמר: לאוהבי אנחיל את היש המוחלט, ואין שם יש אמיתי אלא הקיום התמידי".

אנו נוטים להגדיר "יש" ו"אין" לפי מידת המוחשות שמשדרים אלינו חמשת החושים. כנגד זה בא הכתוב וצווח, כי דווקא מה שאינו מושג בצורה מוחשית הוא ה"יש" המוחלט, בעוד הדברים הנראים לנו "מציאותים", קבועים וקיימים בצורה בלתי ניתנת לעירעור, הם בפועל הזמניים ולא יותר מדמיון בר-חלוף.

האדם השלם יושב בתוך סוכה מטה ליפול. על פניו אור וצללים מפספסים בערבוביה. רוחות עולם שטים כנגדו וטללי בוקר ירטיבו מצעיו. קרקע הסוכה מוטה אלכסון וכל יתדותיה יחרוקו, אולם אין מעוגן ממנו בעולם של ערכים נצחיים והיסטוריים, ששורשם ביציאת מצרים והמשכם עד היום הזה.