לאימא רוסיה יש הרבה ילדים יהודים

בן-יעקב עומד היום בראש תוכנית 'חפציב"ה' (חינוך פורמלי ציוני יהודי בברית המועצות לשעבר). התוכנית, המופעלת בשיתוף משרד החינוך והסוכנות היהודית, פועלת ב-28 ערים בעשר רפובליקות ומהווה מרכיב מרכזי במערך החינוך היהודי-ציוני שם. בבתי הספר שלה לומדים יותר מעשרת אלפים תלמידים.

כמי שבקי במה שקורה שם, אולי תוכל לפתור את התעלומה הגדולה - כמה יהודים באמת חיים במדינות חבר העמים?

בן-יעקב מחייך. "לפני עשרים שנה אמר הרבי מלובביץ' שיש שם 13 מיליון יהודים. זה נשמע דמיוני אבל אתה צריך להכיר היטב מה מתרחש שם בעצם הימים האלה כדי להבין שהוא בעצם צדק. הבעיה היא שמתוך אותם 13 מיליון, הרוב המכריע כלל אינו יודע שהוא יהודי".

אז איך אתה יודע?

"יום אחד הגעתי לסנט-פטרסבורג והלכתי לבית הכנסת, מבנה ענק ויפהפה אך ריק לחלוטין. היו שם אולי 12 מתפללים. לפתע נכנסה בחורה שנראתה אובדת עצות. איש לא ניגש אליה אז ניגשתי אני. שאלתי אותה במילים הרוסיות הספורות שאני יודע אם היא מחפשת משהו. היא ענתה לי באנגלית רצוצה שאמרו לה לבוא לכאן. שאלתי לשמה והיא ענתה: סווטלנה קגן. הדם קפא בעורקיי. מי אמר לך לבוא לכאן, שאלתי אותה. היא ענתה: 'לפני כמה ימים סבתי נפטרה ונזכרתי שהיא אמרה לי: 'סווטה, אל תשכחי את השם שלך לעולם'. שאלתי את הדודים והם לא ידעו לומר לי למה היא אמרה זאת. אחד מהם שלח אותי לכאן'. המשכתי לשאול אותה שאלה שמעולם לא שאלתי ולא אשאל: סבתא, היא אם אביך או אם אמך? 'אם אמי', הייתה התשובה. אמרתי לה: הגעת למקום הנכון. המשפחה שלך כאן. אנחנו משפחתך.

"הרי ברור לכול שמדובר ביהודייה שאם היינו צריכים לתרגם את שמה לעברית הוא היה אורה כהן או אורית כהן וסיפורים כאלה יש בכל יום. מאות הקהילות הפזורות ברחבי המדינות נתקלות מדי יום בעוד אדם ועוד משפחה המגלים פתאום שיש להם שורשים יהודיים וזה רק הולך ומתגבר. הסוכנות היהודית הוציאה ספרון דמוגרפי של הקהילות ובו אתה רואה שבעיירות רבות מספר היהודים לא התמעט למרות העלייה הגדולה. זה מוסבר בכך שכל הזמן 'מתגלים' עוד ועוד יהודים שיהדותם יוצאת לאור".

אנחנו יודעים שהתמעטות האוכלוסיה היהודית היא מזעזעת. מספר הנולדים קטן בהרבה ממספר הנפטרים. המספרים הרשמיים מדברים על 400 אלף עד חצי מיליון במקרה הטוב. מהיכן המספר הגדול שהזכרת?

"אחרי מלחמת העולם השנייה היו שם כשני מיליון וחצי יהודים, ואם תעשה חשבון תראה שהריבוי הטבעי מצדיק את הנתונים שהוזכרו. אלא שמרבית בני הדורות האחרונים כלל לא יודעים שהם יהודים. ההורים נמנעו ברוב המקרים מלגלות זאת לילדיהם. פגשתי בארץ אישה שגדלה במוסקבה והיא סיפרה שבילדותה הייתה בורחת הביתה מבית הספר משום שחברותיה לכיתה העליבו אותה וכינו אותה 'ז'ידובסקה' (יהודונת). היא סיפרה שאמה שתקה ולא ענתה ורק בסוף גילתה לה שהיא באמת 'ז'ידובסקה'. כפי שאמרתי לך קודם, השלטון הסובייטי הטיל מורא ופחד בלב היהודים, סכסך בין המשפחות וגרם לקרע עמוק מאין כמוהו".

"מדינת ישראל ויהודי המערב אינם מבינים את הסיפור האמיתי של יהודי בריה"מ לשעבר ומתייחסים אליהם באופן בלתי ראוי", מכריז בן-יעקב. "אפילו אם תאמר שיש שם רק חצי מיליון יהודים, שהם רלוונטיים לעלייה למדינת ישראל יותר מאשר מכל מקום אחר בעולם, רוסיה היא בעלת השפעה על חלקים גדולים בעולם לא פחות מאמריקה אבל במערב מתייחסים לאזור זה בזלזול מוחלט. כמה עיתונאים ישראלים מוצבים דרך קבע במדינות אלה וכמה באמריקה או באירופה המערבית? בעבר הייתה במוסקבה שגרירה מכובדת, פרופסור לספרות בשם עליזה שנהר. היום מעִזים לשלוח לשם נציגה שאפילו אנגלית אינה יודעת כראוי. היו ראשי ממשלה, כמו שמיר או אפילו אריק שרון, שנתנו את הנשמה עבור היהודים שם, שהנושא היה חשוב להם. אריק דפק על שולחן ואמר שצריך לעזור לתיאטרון 'גשר' הרוסי. הם הבינו והייתה להם פינה חמה בלב לעולם היהודי הזה. היום מדינת ישראל אינה מבינה מה קורה שם".

תאר לי תמונת מצב, מה בדיוק איננו מבינים?

"יושבת שם אוכלוסיה שנותקה בכפייה מהעם היהודי. לא מדובר שם ביהודים כמו בארה"ב או בצרפת, שבחרו לחיות בין הגויים. וכשהמערכת הזו מתחילה אט אט להתעורר, מי שבאמת מתחיל לעשות שם משהו אלה החרדים. ואני חייב לומר לך שאני מצדיע להם. הם עושים שם מה שהציונות הדתית הייתה צריכה לעשות".

אכן, את הפעילות הקהילתית הענפה ביותר מנהלת כבר שנים תנועת חב"ד. הרשת, בסיוע נדבנים ובראשם לב לבייב, הקימה עשרות בתי ספר, וקהילות חדשות פועלות ללא הרף לקירוב אנשים ליהדות. לבייב הקים את רשת החינוך 'אור אבנר' על שם אביו, ואף שפעילותה צומצמה לאחרונה עקב הקשיים הכלכליים שלו הפעילות נמשכת.

בבית הכנסת 'מארינה רושה' שהקים לבייב במוסקבה, פועל מרכז קהילתי גדול המנוהל בידי הרב יעקב פרידמן. המקום רוחש פעילות לכל הגילים, ואתר אינטרנט חדשני מציע מגוון פעילויות וסיוע לתיירים ישראלים ויהודים. במקום יש גם מסעדה כשרה מפוארת. בדנייפרופטרובסק שבאוקראינה, שבה התגורר בעבר אביו של הרבי מלובביץ', הוקם בית ספר יהודי ובו לומדים 700 ילדים. "הם לא בודקים מיהו יהודי על-פי ההלכה", מספר בן-יעקב. "במו עיניי ראיתי אדם מבוגר שהביא את נכדתו לכיתה א'. הוא סיפר שהוא בן למשפחת רבנים וכל משפחתו נספתה בשואה, ואחרי שנשאר לבד נישא לגויה. הוא מבין שנכדתו אינה יהודייה על-פי ההלכה אבל הוא רוצה שתחזור ליהדות. אי-אפשר לעמוד מנגד מול סיפורים כאלה ומובן שקיבלו אותה".

הרב שמואל קמינצקי מחב"ד מפעיל בדנייפרופטרובסק פרויקט יהדות לסטודנטים בסיוע משרדי החינוך והתפוצות לכ-400 סטודנטים הבאים ללמוד יהדות פעמיים בשבוע. בשנים האחרונות הוא חיתן 21 זוגות שנפגשו במהלך הפעילות.

ברוסיה פועלות עוד שתי רשתות חינוך יהודיות, רשת 'שמע ישראל' שאף היא חרדית בעיקרה ורשת 'אורט העולמית' החילונית שלמעשה מקימה כיתות טכנולוגיות יהודיות בתוך בתי הספר הציבוריים הכלליים. הג'וינט מסייע בהחזקת בתי אבות ובטיפול בקשישים, ולצד כל אלו פועלת הסוכנות היהודית, שבשל קשיים תקציביים הולכת ומצמצמת את פעילותה ברוסיה לאכזבתם של אלה שציפו לגדולות מיו"ר הסוכנות כיום נתן שרנסקי. אחד הגורמים המעורבים בטיפול ביהודים אומר על שרנסקי כי "הוא ככל הנראה מובל על-ידי אנשים בעלי אינטרסים שונים. הוא סוגר מחלקות ומונע תקציבים והאכזבה גדולה".

"מה שיפה פה הוא שכולם, חרדים ודתיים וחילונים, נמצאים במערכת פתוחה עם אותה תוכנית לימודים ותחת פיקוח וניהול אחיד", אומר בן-יעקב. "חלק גדול מתלמידי אורט, למשל, אינם יהודים על-פי ההלכה. זה לא משנה. אתה רואה את העיניים של הילדים האלה כאשר אתה לוקח אותם למסע שורשים והם עומדים בגשם שוטף במאותיהם ליד ישיבת וולוז'ין, מסתובבים במיר ודומעים בגטו נובהרדוק".

והיכן הציונות הדתית, אני שואל את בן-יעקב. "בונה את הארץ", הוא עונה בעצב. "בתחילה היא פעלה נכון. קיבלנו תקציב ושלחנו זוגות צעירים, בוגרי ישיבות הסדר, במחזורים לכמה חודשים והם עשו עבודה נפלאה. הם עבדו במסירות עצומה, חשו שהם עושים משהו חשוב. אפילו הבת שלי נישאה לאחד כזה. עברה שנה ועוד שנה והאנשים שם התרגלו. זו כבר לא הייתה אטרקציה. בינתיים החרדים בנו תשתית של קהילות ובתי ספר מודרניים ומשוכללים שבהם לומדים בנים ובנות יחדיו, ואנחנו המשכנו לשלוח הסדרניקים לחודשיים-שלושה. זה מצחיק. ביקרתי באודסה וראיתי את האימפריה שהקים שם הרב בקשט, שאביו היה רב צבאי: בית ספר ל-700 ילדים, מרכז 'תקווה' לסטודנטים מול האוניברסיטה שמושך צעירים רבים ופעילות בלי גבולות. החרדים עושים כל מה שהציונות הדתית צריכה הייתה לעשות, אבל לצערי היא עוסקת עדיין בקליטת עולי שנות החמישים ובזה היא מסתפקת".

גם פעילותה של לשכת הקשר 'נתיב' ברחבי המדינה הייתה במשך זמן רב שנויה במחלוקת. "הם המשיכו לעבוד בשיטות החשאיות של שנות החמישים בלי להתחשב בתמורות המתחוללות. מבקר המדינה התריע על בזבוזי כספים אדירים, על נסיעות וכיבודים ללא צורך. הם המשיכו לפעול כאילו הקג"ב עדיין בעקבותיהם", מספר גורם המצוי בנעשה. "גם אחרי שכבר אפשר היה לעבוד בגלוי הם הוציאו כסף ממשרד החינוך כדי לשלוח מורה שיגיע בחשאי לבית הספר ויראה לתלמידים תפוז. כשלימור לבנת הייתה שרת החינוך היא הבינה שהם סתם מבזבזים את כספי המשרד, ניתקה איתם את הקשר והעבירה את התקציבים לסוכנות. חוץ מזה, הם לא אהבו את העולם הדתי על כל גווניו, לא משנה מה צבעה של הכיפה או ממה היא עשויה".

יחד עם סיפור ההצלחה הגדול, רובם של יהודי חבר העמים אינם רשומים ואין להם כל קשר עם הקהילות. ההתבוללות הולכת וגדלה והשנים האחרונות, תחת שלטונו של פוטין, החזירו במידה מסוימת את הפחד והלחץ. כך קרה שבשנים אלה הלך והתמעט מספרם של אלה המגלים את יהדותם. מנגד, הלחץ הכלכלי גורם ליהודים רבים לחפש נתיבים מחוץ לגבולות המדינה ובמקרה זה הזהות היהודית דווקא עוזרת להם. חלקם מנצלים את המצב, מביימים עליה לישראל, מקבלים תנאים והטבות ממדינת ישראל ומיד חוזרים לרוסיה. בן-יעקב אומר שמדובר במיעוט מבוטל שעדיין חי במנטליות של הערצת האימפריה הסובייטית ש"שמשה לא שוקעת לעולם", מול ראיית המדינה כגוף שמותר לרמותו ולגנוב ממנו.

יחסם של היהודים לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין הוא מורכב. אנשי חב"ד, שפוטין שומר עמם על קשרים טובים והדוקים, מעידים כי הוא מסייע רבות לקהילה היהודית - אולם בקרב רבים אחרים נשמעים דברים קשים בגנותו של פוטין וחלק מהם אף היו ממובילי ההפגנות נגדו במחאה נגד שלטון השחיתות והרקב שלו.

"החשדנות כלפי השלטון, המוטמעת עמוק במנטליות של יהודי חבר העמים, מקרינה גם על יחסם למדינת ישראל", אומר בן-יעקב. "הם לא מאמינים שבישראל באמת רוצים לקלוט אותם. כשבאתי בפעם הראשונה אמרו לי 'לא ייתכן שישראל רוצה אותנו, לא יכול להיות'. מה עשיתי? סיפרתי להם על ביקורה של גולדה מאירסון, לימים מאיר, השגרירה הראשונה של מדינת ישראל הצעירה בבריה"מ, בבית הכנסת 'כורל' במוסקבה בשמחת תורה בשנת 1948. סיפרתי שאחרי התפילה התקיימה ברחוב הפגנת המונים, והאנשים חיבקו אותה ונישקו את ידה ואת שולי שמלתה, והיו מי שהעזו לזעוק תחת עיני הקג"ב 'עם ישראל חי' ולשיר את 'התקווה'. ואז הוצאתי שטר של עשרה שקלים ועליו תמונת האירוע. אתם רואים, אמרתי להם, מכל התמונות שבעולם, מדינת ישראל בחרה לשים אתכם על השטר הראשון שהיא הדפיסה בשקלים חדשים! הם הביטו בי ואחד מהם אמר לי, 'אתה יודע מה, אני עכשיו אולי משנה את דעתי'".

ואז הם שומעים את הדיווחים מהארץ, שאומרים שכל הרוסים שיכורים וכל הרוסיות עוסקות במקצוע העתיק בעולם

"זה נובע ממקום מאוד ברור ואת זה הם הבינו מיד. כל עלייה שבאה לארץ נתקלה בהתנגדות עזה של גלי העלייה שקדמו לה. זה נכון לגבי העלייה הראשונה והשנייה וה'יקים' והמרוקאים והתימנים והרומנים. כל עלייה חשבה שאם היא תדרוך על העולים החדשים שבאו אחריה היא תהיה במקום קצת יותר גבוה. דווקא העלייה הרוסית נקלטה בצורה הטובה ביותר. היא הרי לא התחילה עכשיו. רבים מהעולים בעלייה הראשונה ב-1882 היו רוסים שנמלטו מהגזרות והפוגרומים שם. היא הרי בנתה את המדינה. האם אנחנו יודעים לנצל זאת? לא. אתה יודע כמה רופאים ומפתחי טילים עובדים עדיין בתור מנקי רחובות בישראל או שאינם יכולים למצוא עבודה?"

רומן קורובין, המעדיף להיקרא יורם, הוא אחד מאלפי צעירים יהודים בסנט-פטרסבורג המעורים היטב בחברה הרוסית אך משתדלים לשמור על השתייכותם לקהילה. הם באים מדי שבת לחמשת בתי הכנסת הפזורים ברחבי העיר, המנוהלים כולם בידי חב"ד. הפעילות התרבותית הענפה שבהם לא מצטמצמת רק לנושאים דתיים. הוא מספר שההרצאות והפעילויות שעוסקות בישראל ובמתרחש בה זוכות לפופולריות רבה. היום הוא עובד בין היתר כמדריך תיירים בעברית ובאנגלית. "בעיקר אני אוהב לעבוד עם ישראלים. הרבה קבוצות מגיעות לנמל באוניות פאר ומבקשות שאדריך אותן בעיר". בביקורי בחורף האחרון בעיר הזמנתי את יורם להדריך אותנו ובין ביקור לביקור הוא סיפר לי את קורות חייו.

לפני כ-20 שנה עלה לארץ עם הוריו. אז התוודע ליהדותו לאחר שנים שבהן משפחתו הייתה מנותקת לחלוטין מהדת. את צעדיו הראשונים בחיק הדת עשה כעלם חרדי בישיבה בירושלים. זה היה המהפך הראשון בחייו. הישיבה הייתה מיועדת לצעירים כמוהו, עולים חדשים מרוסיה שחיפשו את דרכם במצבם היהודי החדש. הישיבה קיבלה אותם בזרועות פתוחות ופתחה להם צוהר לעולם החרדי החסידי. יורם השתלב בתחילה בעולם זה אך כעבור זמן קצר חש כי הוא מעוניין לשרת בצה"ל.

כאן החל המהפך השני בחייו. הוא הגשים חלום והתגייס לחי"ר, "החבר'ה היו איכותיים, בעלי ערכים שרצו לתת הכול לצבא ולמדינה. ממש כמו שחלמתי ברוסיה". אלא שאז התערבה אמו, שהתנגדה לשירותו הקרבי, וכבן יחיד עבר יורם לבסיס עורפי ולתפקיד נטול הילה וכריזמה. בבסיס החדש בדרום הארץ כבר נתקל ביחס שונה לחלוטין.

"החיילים נהגו לקלל ולנבל את הפה, במיוחד כלפינו, 'הרוסים'. נהגו לשאול אותנו למה באנו בכלל לכאן, וקראו לנו לחזור לרוסיה. בודדו אותנו בחדר האוכל וקיפחו אותנו בכל דבר. הפכנו לסוג של עבדים והטילו עלינו לסחוב משאות, לפרוק משאיות, בעוד הם לא נוקפים אצבע ורק גוערים בנו. בתחילה חשבתי שזה מפני שאני חדש בבסיס אבל התברר לי שזה היה היחס לכל העולים החדשים. רק הרוסים עסקו בעבודות האלה. כשניסינו להתלונן המפקדים לא התייחסו ורק צעקו עלינו לחזור לעבודה.

"לא הייתה לנו ברירה. הסתגרנו בתוך עצמנו והיינו חבורה נפרדת. אני אישית הייתי בהלם. תמיד השתדלתי לדבר עברית אבל אז התחלתי לדבר רוסית עם חבריי. אני, שלא נגעתי במשקה חריף, התחלתי לשתות איתם וודקה".

יורם השתחרר מהצבא, זנח את סממני החרדיות שלו והלך ללמוד אמנות במכון אבני. במרוצת השנים החל לטייל בעולם והגיע לרוסיה. שם הכיר את אשתו לעתיד. היא חששה ואולי חוששת עד עצם היום הזה לעלות לישראל. היום יש להם בן ובת והם מתגוררים בפרבר של סנט-פטרסבורג עם הוריה.

"היה לי ברור שאתחתן עם יהודייה. זה מה שרציתי. גם העובדה שיש לי שני ילדים היא די חריגה, וזה גם אחד מהשינויים שעוברים הצעירים היהודים ברוסיה".

יורם מפתיע בסדרת אמירות שמהן ניכרים געגועים לתקופה הקומוניסטית. "החיים היו קשים ומדכאים עבורנו, היהודים, אבל זו הייתה תקופה הרואית. תקופה שבה הרגשת שאתה נאבק על הזהות שלך, על היהדות. הייתי נער צעיר מאוד, פה בסנט-פטרסבורג, ודמויות כמו אנטולי שרנסקי ויולי אדלשטיין היוו מקור השראה עבורנו. היום, כשאני בן 35, המדינה הזו חופשית יותר אבל היא נראית לי אחרת לגמרי".

לא ייתכן שאתה מתגעגע למשטר של דיכוי, אני אומר לו. "אני לא מדבר על המשטר", עונה רומן. "אני מדבר על חינוך ואני מדבר על שוק העבודה. קח למשל את בתי בת השש. היא חוזרת הביתה מבית הספר בשעה מוקדמת יחסית, אחת או שתיים בצהרים, משום שהיום המורים לא נשארים בבית הספר שעות רבות כל כך כבעבר. בבית נמצאת רק הסבתא אבל היא משמשת מעין בייביסיטר ולא מלמדת אותה דבר. נוח לה מאוד שהילדה מתיישבת ליד הטלוויזיה ולא מתנתקת ממנה לשעות רבות. אז אנחנו באמת שולחים אותה לחוגים כמו נגינה בכינור, כמובן, משום שזה מה שכל הורה יהודי מצפה מילדיו, אבל לא הרבה יותר מזה.

"בבית הספר שוב אין משמעת כבעבר. אנחנו, כשהיינו ילדים, פחדנו מהמורים פחד מוות. עבורנו מורה היה פרופסור, איש משכיל וגם מפחיד. הייתה משמעת ברזל. לא העזנו להמרות את פי המורים. היום כולם עסוקים בזכויות התלמיד ואוי למורה שיעז להרים את קולו על ילד. נכון שהיום יש חופש אבל החופש הזה מושג במחיר יקר. תחת השלטון הקומוניסטי לפחות ידענו שהפרנסה היא דבר בטוח. היום אינך יודע אם מחר תעבוד באותו המקום. הדברים משתנים במהירות. כך גם המחירים. זוגות צעירים רבים נאלצים לגור עם ההורים משום שאין להם כסף לשכור דירה, שלא לדבר על קניית דירה. מחיר דירה בת חדר בפרבר העיר יכול להגיע ל-150 אלף אירו. מורה אינו יכול להתפרנס ממשרה מלאה והוא חייב למצוא משרה נוספת לשעות אחר-הצהריים".

הגעגועים האמיתיים של רומן אינם למשטר הסובייטי. איש אינו רוצה לראות את הקג"ב חוזר לתצפת על בתי הכנסת ואיש אינו עורג לדיכוי זכויות האדם. הגעגוע הוא רק לחלקים ה"טובים" שבו, רמת החינוך הגבוהה, הסדר והביטחון התעסוקתי. ליורם יש עוד געגוע אחד: "אולי פעם אצליח לשכנע את אשתי ויחד נעלה שוב לישראל. הוריי בלוד מחכים שנבוא ואני מקווה שנזכה לזה פעם".

בית הכנסת 'כורל' נבנה ברוב פאר והדר בסוף המאה ה-19. בית הכנסת העצום, אחד היפים באירופה, בנוי משיש חום ולבן בסגנון מזרחי-מאורי, עם פיתוחי גבס המזכירים קצת את ה'אלהמברה'. היום הוא ריק כמעט לחלוטין. לתפילת שחרית מגיעים כעשרים יהודים קשישים. אבל ברוסיה כמו ברוסיה, תמיד תימצא ה'גויה' שתיקח מהם את המעיל ותתלה אותו בגרדרובה. הם באים לבית הכנסת, לאִטם, שעונים על מקל, חלקם אינם מניחים תפילין ורק יושבים ובוהים בסידור הפתוח לפניהם. "בשבתות המספר גבוה במקצת", אומר הרב פינסקי, רב בית הכנסת, "אבל בחגים כמו ראש השנה וערב יום כיפור בית הכנסת מלא מפה לפה". בחצר יש חנות למוצרי מזון כשרים. בקומה התחתונה פועלים מסעדה ובית תמחוי.

ממול נפתח עוד בית כנסת, גרוזיני. אחד המתפללים מגיע במרוצה ומבקש עשירי למניין. מדוע לא מתפללים יחד, אני תוהה. הרב פינסקי מושך בכתפיו. "הגרוזינים רוצים מניין משלהם".

בסנט-פטרסבורג יש רק שני בתי ספר יהודים יומיים ושני גני ילדים. חב"ד מנהלת מערכת מקבילה של מרכזים קהילתיים ומועדונים. רוב הילדים היהודים לומדים בבתי ספר כלליים ורק חלק קטן מקבל חינוך יהודי משלים.

במצודת פטרופבלובסקיה שהפכה למוזיאון מראים למבקרים את בית הכלא הישן לעצירים פוליטיים, שבו היו אסורים כמה מגיבורי התרבות הגדולים כמו מקסים גורקי וגם 'האדמו"ר הזקן', רבי שניאור זלמן מלאדי שנאסר ב-1799 בעקבות הלשנה של "המתנגדים" שלפיה הוא אוסף כסף לטובת הטורקים ששלטו אז בארץ במטרה להפיל את הממשל הרוסי. מייסד חב"ד זכה לבובה בדמותו במוזיאון השעווה שבמצודה. גם עבור הרוסים ה"אלטער רעבע" הוא גיבור תרבות.

"מדינת ישראל הפכה לתרגום של הזהות היהודית החדשה", אומר בן-יעקב. "לרבים יש משפחה בישראל. אבל זה לא רק ישראל. הייתי בגן שבו אחד האבות בא לעשות קידוש לילדים והסביר להם מה הוא עושה. עד לפני שנתיים הוא עצמו לא ידע מה זה קידוש. במקרה הוא התגלגל לבית הכנסת והרב לימד אותו קצת. רבים עדיין פוחדים לעשות את הצעד ויידרשו אולי חמישים שנה לתקן את המצב ולהחזיר את המסורת היהודית ליהודים. נראה לי שבאוקראינה זה יצליח מהר יותר מאשר ברוסיה. שם ליהודים תמיד הייתה נשמה יהודית יתרה. שם דיברו יותר יידיש, והיו מחוברים יותר. אתה מרגיש את הנשמה הזו אבל צריך סבלנות עצומה".

יהודים נמצאים גם בעמדות בכירות בממשל, באוניברסיטאות, בתקשורת, במדע וגם באוליגרכיה. מתוך רשימת 27 האוליגרכים הבכירים – 14 הם יהודים. האנטישמיות מצויה גם ברוסיה, אבל לא בשיעור גדול יותר מהמצוי במדינות אירופה אחרות.

בן-יעקב מוסיף: "בתמצית, הטענה שלי היא שמדינת ישראל צריכה להחזיר ליהודים את מה שסטאלין ולנין לקחו מהם. אם היא לא תעשה זאת הם פשוט ייעלמו כיהודים".

קהילות ברית המועצות לשעבר הולכות ונבנות. לדברי בן-יעקב, הדבר החשוב הוא להחזיר את הערבות ההדדית, את האמון שנעלם בשבעים שנות הדיכוי. הסיפור המדהים ביותר ששמעתי מפיו נגע בביקורו הראשון כנציג משרד החינוך במוסקבה, כאשר ביקש לקיים אספה של יהודים כדי לשוחח איתם. מארחו, אחד מראשי הקהילה, נבהל וסירב אך לבסוף השתכנע. "ביקשתי ממנו להדפיס מודעות המזמינות לאספה. הוא ענה לי 'חס וחלילה'. אז איך יֵדעו? 'אל תדאג, הטלפונים עובדים'.

"ביום האספה ירדנו במעלית הבניין שבו התגורר. כשנכנסנו היה בה אדם לבוש מעיל. יצאנו מהמעלית והתחלנו ללכת והאיש בעקבותינו. 'אתה רואה מה עשית לי', רעד המארח, 'הוא בוודאי מהקג"ב'. לרגע הרהרתי, אולי עשיתי טעות איומה. הגענו לאולם והוא היה מלא מפה לפה. אחרי האספה ניגשו אליי אנשים רבים ולפתע אני רואה את האיש במעיל ניגש ואומר 'שולם עליכם' ביידיש. 'אני בדרך לארץ ישראל, הבת שלי כבר עלתה לפני חודשיים. תודה רבה שבאתם, שימחתם אותי מאוד'. אמרתי לו: רגע, אתה לא האיש שהיה איתנו במעלית? 'כן, זה אני. אני מתגורר בקומה העליונה באותו בניין'. הבטתי במארח שלי בתדהמה: 'אתם לא מכירים? אתם הרי מתגוררים באותו בניין! אשתך לא הייתה צריכה פעם כוס סוכר או ביצה מהשכנים?' זה מדהים, יהודי חי בבית ולא יודע שקומה מעליו יש יהודי שכבר שלח את בתו לישראל!

"זה מה שהשלטון עשה, פורר את הדבק בין היהודים. יחלפו שנים עד שנצליח להחזיר את זה אבל בסוף זה יקרה".