במקום לשמור על גורם ההפתעה בידי ישראל, הלך בנימין צ'מברליין ומיסמר את ישראל על 90% העשרה, ומועד תקיפה בין האביב לקיץ הבא. לא ציור של פצצה הוא היה צריך, אלא מטרייה שחורה.
הפיל מחנות החרסינה במשך תקופה מסוימת, עד לפני כמה חודשים, הייתה תלויה בכרטיס הפייסבוק של
אביגדור ליברמן תמונת רקע של ווינסטון צ'רצ'יל (מי שהיה ראש ממשלת הוד מלכותה מלכת בריטניה במהלך שנות מלחמת העולם השנייה). אין רמז עבה מזה לגבי מקור ההשראה של שר החוץ הישראלי. הפיל מחנות החרסינה של הדיפלומטיה העולמית, שולח את החדק הגס שלו לעבר הנברשת העדינה באולם הדיפלומטיה הבינלאומית, ומבקש להיתלות באילנות גבוהים.
מן הידועות היא שאביגדור ליברמן רואה את עצמו כמועמד ראוי למשרת ראש ממשלת ישראל (לא בטוח כמה אזרחים יישארו פה במקרה שההזיה הזו תתממש), ומן המפורסמות היא כי אביגדור ליברמן רואה ב
בנימין נתניהו אדם חלש שיש להחליפו.
ראו את החיוך המרוח על פניו כאשר מעריץ אומר את מה שליברמן משווק "היחידי שיכול... סליחה על הביטוי..."
אם ליברמן רואה עצמו כצ'רצ'יל, ומשווק את עצמו כאדם היחיד שיכול "סליחה על הביטוי", אזי ליברמן עצמו רואה בנתניהו את נוויל צ'מברליין.
דפוס התנהגות Passive Aggressive ובמעבר חד, מפילים בחנויות חרסינה, לעבר להטוטני גימיקים וטיגריס של נייר. מקורו של הביטוי "טיגריס של נייר" אינו ידוע, אך הוא חדר לעולם הדימויים של הזירה הדיפלומטית דרך נאומו של מאו צה טונג, אשר כינה כך את ארה"ב. האדם שטבח ב-70 מיליון איש שהיוו לו אופוזיציה, לגלג על ארה"ב בנאום רשמי בשנת 1956, וכינה אותה "נמר של נייר".
ללמדך, שאדם ניכר במעשיו ולא בדיבורו. או כפי שהטיב לנסח זאת ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן: "המציאות של אדם אחר לא נמצאת במה שהוא חושף בפניך, אלא במה שהוא אינו מסוגל לחשוף בפניך. לפיכך, אם תבין אותו, אל תקשיב למה שהוא אומר, אלא למה שהוא לא אומר".
התקיפות הנחרצת שמפגין בנימין נתניהו בנושא הגרעין האירני מוצדקת מבחינת האינטרס הישראלי, והישיבה בחיבוק ידיים אינה נכללת בתפריט המותרות שאנו יכולים להרשות לעצמנו. דומני שלא אחטא לאמת אם אומר שקיימת תמימות דעים לכל רוחב הקשת הפוליטית הישראלית בנושא הזה. אסור לנו להשלים עם התהליך המואץ של התחמשות אירן באמצעות נשק גרעיני.
מאידך, אנו עדים להתקפי תוקפנות אגרסיבית בניהול המשבר הזה, ודפוס פעולה המונע מהיסטריה רבתי. התוקפנות האגרסיבית מול הקהילה הדיפלומטית העולמית (המשך ישיר של הקו העקום שנוצר עם מינוי ליברמן כשר החוץ), והתוקפנות האגרסיבית מהחודשים האחרונים מול נשיא ארה"ב, אינם מותירים עוד מקום לספק. נתניהו רע לישראל, גרוע לאינטרס הדיפלומטי הישראלי, וגרוע ליחסי החוץ של ישראל.
מה שמותר לארה"ב, אסור לישראל. ישראל לא יכולה לשאת את התדמית "נמר של נייר", משום שקיומה של ישראל תלוי בעיקר בכוח ההרתעה שלה. נתניהו איבד את העשתונות בתוך הפער שבין האגו שלו והרצון להידמות לצ'רצ'יל, לבין קריאת המפה הדיפלומטית העולמית והבנת המציאות. זו הדרמה שבין בנימין צ'מברליין לנתניהו צ'רצ'יל.
בנימין צ'מברליין בנימין צ'מברליין הוא נאיבי עד כדי תמימות ילדותית. בעולם של בנימין צ'מברליין, האגו הישראלי דומה לאגו של ראש ממשלת ישראל, ולפיכך יכול ראש ממשלת ישראל לקבוע לנשיא ארה"ב תכתיבים, ללמד אותו שיעורים בהיסטוריה, לצייר לו ציורים אינפנטיליים, ואפילו לאיים עליו במרומז על-ידי התערבות בתהליכים הדמוקרטיים הפנימיים בארה"ב, על-ידי הטיית המאזנים בין הרפובליקנים והדמוקרטים ערב בחירות, לנצל את מערכת הבחירות על-מנת לקבוע לנשיא ארה"ב קווים בשעון החול, או קווים אדומים על לוח השחמט האמריקני.
נוויל צ'מברליין של טרום מלחמת העולם השנייה התגלה כנואם מבריק אך פתטי, דיפלומט הזוי, וכדמות נוספת בספר "עליזה בארץ הפלאות". דמותו תיזכר לעולם כזחל-דיפלומטי פסיבי, העומד בשדה התעופה של לונדון, חמוש במטרייה השחורה המפורסמת, ונואם לקהל משולהב מ"הצלחתו הדיפלומטית" לאחר "הסכם ברלין".
בנימין צ'מברליין, בלי מטרייה שחורה (בינתיים),
עמד ונשא נאום "מבריק" (כתמיד), שנועד לאלקטורט הישראלי הרבה יותר מאשר לאוזני הליצנים שישבו באולם שמולו. הקהל המשולהב קיבל את נאום הצ'מברליין של בנימין בתשואות רמות. כל הנרטיבים היו שם, החל מהשואה, דרך המדע והטכנולוגיה, וכלה בפאתוס של "אנחנו כאן".
גם המוטיב של צ'מברליין היה שם, אבל חבורת הפרשנים הסאקרים של "אנגלית רהוטה" פספסו את המוטיב הגרוע מכל. בנימין צ'מברליין עשה את מה שעשה נוויל צ'מברליין. הוא שם קו אדום.
הקו האדום של בנימין צ'מברליין יתגלה מהר מאוד כאחד משני מחזות קשים, וכפגיעה של ממש באינטרס הישראלי. או שישראל תאבד מכושר ההרתעה שלה ותהפוך ל"נמר של נייר" כי לא תתקוף באביב או בקיץ הבאים, או שנתניהו יישא את נאום צ'מברליין של ה-3 בספטמבר 1939 (האולטימטום שנתתי פקע ולפיכך אנחנו שרויים במצב מלחמה).
אולטימטום עובד רק לרעת מי ששם אותו. שיעור ראשון באולטימטומים שאפילו אובמה מדלקם מתוך שינה. ציור קו אדום הוא מתן הכוח בידי האירנים לקבוע את סף התקיפה ואולי אפילו את מועד התקיפה. במקום לשמור על גורם ההפתעה בידי ישראל, הלך בנימין צ'מברליין ומיסמר את ישראל על 90% העשרה, ומועד תקיפה בין האביב לקיץ הבא. לא ציור של פצצה הוא היה צריך, אלא מטרייה שחורה.
לאמריקנים היה את רונלד רייגן ככוכב קולנוע בתפקיד ראש המדינה, ולנו יש פלאפל ואת אלי וולך: "If you want to shoot, shoot, don't talk".
נתניהו איננו צ'רצ'יל בסוף הגימיקים יש מציאות. המציאות של נתניהו היא שיכולתו להשפיע על מהלך ההיסטוריה, בהקשר לגרעין האירני, הולכת ונשחקת ככל שהפער בין המציאות והאגו שלו הולך ומעמיק.
היכולת להבחין בנקודות הפרושות על פני המרחב ולחבר אותן לתמונה מקיפה של מציאות, היא יכולת מורכבת מאין כמוה, ומחייבת יכולת של "מחשב-על". נתניהו אינו "מחשב על", וזו עובדה. הוא אדם "בשר ודם".
לחלופין, בהנחה שנתניהו המתיימר להיות צ'רצ'יל הוא אינו מחשב-על, או אז מתחייבות ענווה וצניעות של תלמיד, מלוות במחויבות גדולה לאמירת אמת, ולצידן, הפנמה של יתרונות סל הכלים המורחב של מנהיג. בסל הזה יש מלבד "תקיפות נחרצת" או "תוקפנות אגרסיבית", גם מאזן בין צדק לחוכמה, ובין כוחנות לדיפלומטיה.
צ'רצ'יל היה נואף סדרתי, מכור לטיפה המרה, עישן סיגרים כאילו אין מחר, אבל הוא מעולם
לא שיקר לאומה הבריטית בנוגע למלחמה. המלחמה היא שהפכה את צ'רצ'יל למנהיג הממלכה, והמנהיגות כמעט ונכפתה עליו בכח על-ידי המלך.
אצלנו המצב הפוך. מי שהכתיר עצמו למלך, עושה שימוש במצב העגום שנוצר מול האירנים (שממילא אינם פוחדים ומשתינים מהמקפצה על הדיפלומטיה העולמית), ובמקום לעשות מעשה צ'רצ'יל - הוא בוחר לשאת נאומים כצ'מברליין ולהופיע כליצן על במת האו"ם ולקעקע את האינטרס הישראלי קבל עם ועולם, עם מחויבות לתקוף רק ב-90% ועם ציר זמן שהולך וסוגר על חופש הפעולה הישראלי.
בנימין נתניהו הוא צ'מברליין, ונאומו באו"ם היה חרפה. ואין משפט מסכם טוב יותר מאשר דבריו של ווינסטון צ'רצ'יל עצמו: "היה עליכם לבחור בין חרפה למלחמה. בחרתם בחרפה, אך מן המלחמה לא תימלטו". יוחלף נתניהו מיד, בטרם תיפתח הרעה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
