ראש ממשלה דור 3.5

Same-same but different

לאחר דור המייסדים (בן-גוריון, שרת, גולדה ואשכול), באו דור הממשיכים (בגין, שמיר, פרס ורבין), וכיום אנחנו עם דור המשחיתים (נתניהו, ברק, שרון ואולמרט). אין מה להשוות לטלפונים סלולריים, בעיקר משום שטלפון עושה מה שאומרים לו. בעוד שראש ממשלה אמור לעשות מה שאנחנו אומרים לו, המציאות - הפוכה. אנחנו עושים מה שהוא/היא אומר/ת לנו.

זה המקרה הקלאסי של it's not you, it's me, ואין לנו להאשים אלא את עצמנו. אנחנו ממנים אותם לתפקידם, אנחנו מעניקים להם את הכוח, ואנחנו מקבלים בדיוק את מה שבחרנו. בדיוק כמו ביחסינו עם הטלפון שלנו. כשהטלפון ה"חכם" מתנהג בטיפשות, זה בעיקר מפני שהמפעיל שלו עושה בו שימוש שגוי.

הטבע האנושי רוצה עוד, הרבה יותר. האגו משתלט עלינו ומושך אותנו באף לעבר "הדבר הטוב הבא". כמו חיה קשורה בשלשלת (המילה נבחרה בקפידה), אנחנו נגררים אחר הרצון להחליף את מה שקיים במשהו שנראה, לכאורה, "הרבה יותר טוב".

זה הדשא של השכן שקורץ לנו ולא נותן לנו מנוח. למרות שהוא שתול באדמה ושורשיו נטועים בה, הוא רודף אותנו באשר נלך. הדשא של השכן. אין זו אלא האשליה, שמה שנמצא מעבר להישג ידנו הוא טוב יותר ממה שיש לנו. וכמו שאנחנו מחליפים את הטלפון, כך אנחנו מחליפים ראשי ממשלה. הולכים בעקבות הפיתוי.

חברת NOKIA זיהתה את הכשל האנושי הזה והחלה בייצור מאסיבי של מאות דגמים של אותו המכשיר, שלא היה ביניהם שום הבדל מלבד - העיצוב. NOKIA כבשה את השוק הסלולרי, עד שבאה Apple עם ה- Iphone, ששינתה את פני השוק הסלולרי והעיפה את NOKIA לקרשים.
וכמו עם טלפונים סלולריים (כאספקלריה למודל האנושי של "ערך") כך אנו עם ראשי הממשלה שאנו בוחרים. כל מי שהיה בתאילנד מכיר את הביטוי same-same, וכמובן את החולצה המפורסמת שעליה מודפס מקדימה same-same, ומאחור מודפס: but different.

דור המייסדים הקים כאן מדינה. דור הממשיכים ביסס וייצב אותה. דור המשחיתים רוכב עליה למטרותיו הפרטיות. הישראלים ממתינים כעת לדור 3.5, שיביא קפיצה קוואנטית, כזו - שתעביר את ישראל מדור של "same-same" לדור של "different".

דור המייסדים

בן-גוריון, שרת, גולדה ואשכול היוו דור של שליחי ציבור במלוא מובן המילה. שום דוגמה מההיסטוריה האנושית לא תשווה למה שעשו האנשים האלה מתוך תחושת שליחות עצומה. הצלחות גדולות וטעויות (כמובן) לצידן, אך כל שנעשה - נעשה רק בשם החזון, ולא למען הממון. דור המייסדים היה דור שדהר על משק כנפי ההיסטוריה מתוך תחושת שליחות, ועיקר מאווייו ומעייניו היו נתונים לטובת הציבור. משק כנפי ההיסטוריה הרים אותנו אל-על, וראש החץ לפני המחנה היה חדור תחושת שליחות.

דור הממשיכים

דור הממשיכים כבר התאפיין במבט אל מעבר להווה של הקמת מדינה, והתמקד בביסוס המדינה, להבדיל מהקמתה. הדור הזה כבר הבין שממש כפי שהצבא צועד על קיבתו, האזרחים לא יכולים לצעוד לנצח על אתוס, פאתוס וכאוס.

על שמו של הדור הזה רשומות בעיקר הצלחות ששינו את דפוסי החשיבה וההתנהגות המובילות מדינה בהקמה, אל עבר האופק. פרס עם הקריה למחקר גרעיני וראשית ימי משרד הביטחון. שמיר עם ההתחפרות בעמדות לגבי גבולות "ארץ-ישראל" (על חשבון הגדרת "מדינת-ישראל") וייבוא מאסיבי של עולים. בגין עם שילוב עדות המזרח בהנהגת המדינה והסכם השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים. רבין עם החתירה להמשך הסכמי השלום וביסוס מעמדה של ישראל במזה"ת, מתוך ראיה מפוכחת שלא לנצח נאכל חרב ולא על הכוח לבדו...

דור המשחיתים

נתניהו, ברק, שרון ואולמרט. כל אחד מאלה כבר נחקר במשטרה לפחות פעם אחת, וכל אחד מאלה ניהל יחסים "מורכבים" עם החוק, עם מערכות האכיפה, ועם בתי המשפט.

בעוד שדור המייסדים ודור הממשיכים, עשו בשירות הציבורי קריירה והתמסרו לטובת הציבור, איש/אישה בדרכו/ה ועל-פי הבנתו/ה, אך העיקרון תמיד היה "שליחות ציבורית", בא דור המשחיתים והפך את עיקרון השליחות הציבורית למשלח-יד.

הדרך הציונית פינתה את מקומה לציוני דרך, כל הדרך אל הבנק. מעבר למעורבות קלוקלת עם עקרונות החוק והצדק, ומעבר לנטישת המודל של "שליחות ציבורית", החלו מנהיגי ישראל "לעשות לביתם". אחד לביתו בקיסריה, אחר לביתו באקירוב, שלישי לבית שברחוב כרמיה, ורביעי לבית החווה עצומת המימדים.

עסקות אפלות כבר לא מפתיעות אותנו. משפחת שרון ומהות יחסיה עם משפחת מובראק דרך צינור הגז, או פרשת האי היווני. בנימין נתניהו ויחסיו עם היהודי העשיר בעולם, עם עיתון פרטי המחולק בחינם. אהוד ברק והעמותות, או העברת העסקים שלו לבנותיו. ואחרון לא-חביב, המורשע הטרי המתעתע בציבור להאמין שהוא זכאי, האיש שהעמיד רף חדש לשחיתות של נבחר ציבור, כזה שלא היה מבייש שום מדינת עולם שלישי - אולמרט.

יחסי הון-שלטון יצאו מן הארון והפכו למוסכמה שבשתיקה.

הדור הבא, דור 3.5

מדינת ישראל אינה מדינה ככל המדינות בעולם, ועל מנהיגי ישראל מוטלות משימות ששום ראש מדינה בעולם אינו מתמודד עימן. אין זה מקרי שהרכבי הקואליציות נדמים בעיני הציבור כמשחק עצוב של כיסאות מוזיקליים, ונבחרי הציבור נדמים בעינינו כמי שנוצרו מאותה שבלונה פגומה.

אזרחי ישראל איבדו את הדרך ובוחרים מנהיגות אבודה, מפוחדת, מבוהלת, נאחזת בכיסא השררה כבקרנות המזבח, מנסה להציל את עצמה מאימת הבוחר בכל מחיר (כולל באמצעות חיבוק/חיבור עם הסוחר). דנקנר ותשובה הם כסף קטן. אלה הנעלמים מעינינו וטיב ומהות יחסיהם עם אנשי השלטון הם אלה שצריכים להדיר שינה מעינינו.

אנשים כמו אדלסון ולאודר, המקיפים את נתניהו ומעניקים לו השד יודע מה, ומקבלים ממנו בתמורה אלוהים יודע מה, הם אלה שנוטעים שורשים שמהם צומחים פירות באושים שאיש אינו יודע לצפות, ושותים את מימי הנהר הישראלי לרוויה. אלה, וכל יתר בעלי הממון מחובקים חזק עם אנשי השלטון מפאת אותו הפחד בדיוק. כולם חוששים מאותו הדבר בדיוק. הלך החזון ונשאר רק ממון. נתניהו לא המציא את הקפיטליזם החלול שאינו סופר אפילו גוויות כלכליות, הוא רק השרת בשירות אדוני הממון.

הלך החזון, נשאר רק ממון

באנו הנה על-מנת להקים מדינה יהודית ודמוקרטית (קונפליקט שאיש אינו יודע איך ניתן ליישב), ומצאנו את עצמנו קורעים את הסולידריות ההיברידית הזו לגזרים. וכמו בסיפור אליעזר והגזר, כל צד מושך את הגזר הזה לכיוונו. הימנעות מהחלטה בזמן, גוררת בעקבותיה נזק עצום ושרשרת אירועים שהרבה יותר קשה לתקן בהמשך. זה טבען של החלטות קשות הנופלות על כתפיהם של אנשים רכים.

הדור הבא של מנהיגי ישראל, לא יבוא מתוך העדר המנהיגותי ההולך כסומא אחר שגיונותיו שלו עצמו, ומבלבל בין פוליטיקה למנהיגות, ומערבב חזון עם ממון או שלטון עם הון. פוליטיקה היא ההיפך ממנהיגות. פוליטיקה היא מה שקורה כאשר הדרך אבדה ובמקומה נולד צורך "לתמרן" בין אינטרסים.

הדור הבא של המנהיגים כבר נולד. הציבור התבגר דרך המחאה החברתית ועל-אף שהדרך עדיין איננה סלולה, איננה ברורה, איננה מוסכמת, ועל-אף שהדור החדש עדיין טועה להאמין שהדרך להנהגה נסללת דרך "פוליטיקה" של תככים, ועל-אף שהדור החדש עדיין תועה בדכים ומגשש את דרכו דרך עננת השחיתות, הסיאוב והמיאוס של הציבור משליחי ציבור, על-אף וחרף כל אלה - הדור החדש בוא יבוא, ודור המשחיתים יפנה את מקומו, בעצמו, לדור שיבוא במקומו.