ושמחת בחגך

בחג הסוכות אנו מצווים מן התורה לשמוח. אנו מצווים לעזוב את ביתנו הנוח והנעים, הממוזג והמטופח, עם כל מכשירי החשמל החדישים והמשוכללים, את המיטה הנוחה שבבית, את כל מה שהורגלנו בו, את אותם דברים העושים את חיינו לכה נעימים ונוחים, לצאת אל הסוכה מעץ ומבד שבנינו, לשבת בה, לאכול ולישון בדירת העראי הזאת וגם לשמוח. למה? איך?

בשלושה מקומות אנו מוצאים ציווי על שמחת החג הזה: בספר דברים ט"ז, י"ד נאמר: "ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך ועבדך"; בספר דברים ט"ז, ט"ו נאמר: "והיית אך שמח"; בספר ויקרא כ"ג, מ' נאמר: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים".

הינתקות ורוחניות

חג הסוכות הוא חג הרוחניות. בחג זה אנו נדרשים להתנתק מכל הדברים הגשמיים שחשבנו שמביאים שמחה לחיינו, מכל הנוחות שבנינו לעצמנו כל השנים כדי "ליהנות מהחיים": מהמזגן, מהכורסה המתכווננת, מהביטחון שמעניקים הקירות ודלת הפלדלת שלנו.

אנו מצווים לצאת החוצה לאוויר הפתוח וה"לא מוגן", לבנות לנו סוכה פשוטה מעץ ומבדים, לקשט אותה בקישוטי נייר נוצצים כילדים, לחיות שם שבוע ימים ולחוש שמחים ומוגנים. כלום יש מצב המחזק את הרוח ואת הנפש יותר מחוויה זאת?

ולמה אנו מצווים לשבת בסוכה? "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" [ויקרא כ"ג, מ"ב].

שמחה וחופש

כשבא משה אל בני ישראל כדי להודיעם שההצלה קרבה, כשבא להוציאם לחופשי נאמר: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" [שמות ו', ט']. זה מוזר! איך יכול להיות שאדם הנמצא בשבי, בעבדות, בקושי פיזי גדול, לא יקשיב למי שבא להצילו? לא יתלהב וישמח? ועל כך אומר הרמב"ן: מהדוחק שהיו נוגשים בהם המצרים לא היו מסוגלים לשמוע כלום ולא לחשוב אפילו. עד כדי כך היו נתונים בקשיים עד שרוחם הייתה כבולה ומסוגרת.

וכשיצאו בני ישראל ממצרים, מבולבלים וקצת נרגנים, אולי לא ידעו לשמוח. הם הרי היו שקועים בקשיים שלהם, בהרגלים ישנים של סבל, של עבדות, בהליכה ארוכה במדבר כשהם מוקפים אויבים, והם לא רגילים לחופש. והנה מושיבם ה' בסוכות ומצווה אותם לקיים מצוות סוכה זאת בכל שנה ושנה וגם - לשמוח!

כי רק אדם המסוגל להתנתק מן הגשמיות ולשנות את אורח חייו (לפי ההלכה, כמובן) ולשמוח, הינו אדם חופשי. חופשי בגופו, חופשי ברוחו. זהו ניצחון הרוח על החומר!

אושפיזין ואחדות

ועוד לומדים אנו בחג הסוכות שעלינו לשמח, לארח ולהתאחד! כי לא די שנרקוד ונשיר לנו בסוכתנו היפה. יש לדאוג שכל משפחתך הקרובה במעגל הקרוב תשמח. כי כפי שנאמר בספר דברים ט"ז, י"ד: "ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך ועבדך".

וכן מצווים אנו על האושפיזין. בכל יום מימי סוכות אנו מזמינים אחד משבעת האושפיזין "עילאין קדישין" – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד, וכן משתדלים לארח אושפיזין בשר ודם ממכרינו. להזמין אורחים, לשמוח איתם ולשמחם.

ובתוך השמחה הזאת אנו זוכים להרגיש יחד עם כל אחד מישראל, וזאת בזכות מצוות ארבעת המינים. כי ארבעת המינים מסמלים קבוצות שונות בעם ישראל.

האתרוג – יש בו טעם ויש בו ריח – כך ישראל, יש בהם שהם בעלי תורה ומצוות והם גם בעלי מעשים טובים. הלולב – יש בו טעם (התמר) ואין בו ריח – כך ישראל, יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. ההדס – יש בו ריח ואין בו טעם – כך ישראל יש בהם בעלי מעשים טובים ואין בהם תורה. הערבה – אין בה טעם ואין בה ריח – כך ישראל יש בהם שאין בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.

והנה – בחג זה מצווים אנו לאגד את ארבעת מינים אלו לאגודה אחת! להתאחד. ואין המצווה שלמה ללא כל ארבעת המינים! "הקב"ה אינו מוותר על שום חלק מבניו, אלא אוגדם יחדיו, כי רק כך הם גוף שלם" [ויקרא רבה ל', י"א]. ועם אחדות כזו – איך לא נשמח?