פצמ"ר וקטיושה

הפצמ"ר הסורית התפוצצה על מושבי בקומנדקר, מיד כשחלפתי על פני הזיג הראשון, בתעלת הכניסה לבונקר הלוחמים במוצב ב"מובלעת" - השטח, שכבשנו מידי הסורים במלחמת יום הכיפורים, עד שכוח-המשלוח העירקי (עוד הפתעה) עצר אותנו.

"מה קרה?" שאלתי את הרצים החוצה, אנשי אחת הפלוגות הרובאיות מגדוד החרמ"ש מיל. שלי, ונצמדתי לצדי התעלה, כדי לא להפריע להם.

"פגעו בקומנדקר. הרגו את הקַשר".

"אני הקשר".

הם המשיכו לזרום החוצה, ולא האמינו לי.

הגברתי את הווליום במכשיר-הקשר, שטלטלתי עמי לתוך המוצב, ושמעתי את הדיווחים: א', הנהג של חוליית החימוש (חט"ג), בחור חביב וגדל-מידות, ספורטאי ידוע בצפון, נפגע ברגליו, ונחבש.
התיישבתי במטבח, והנחתי את מכשיר-הקשר ואת הנשק על הספסל לידי. תורן המטבח, שלא הכרתי - כנראה, חייל מיחידה אחרת - שלא שמע את המהומה ואת ההתרגשות, הגיש לי קפה צבאי נורא, והציע לי שאריות מארוחת הצהריים.

"באת עם הקומנדקר?"

"כן".

"הרגו את הקשר של החימוש".

"לא. אני הקשר. ירדתי מהקומנדקר כשנכנסנו למוצב. למזלי".

ניגשתי לא', שכבר שכב חיוור על אלונקה בבונקר.

"חייב לך סנדוויץ'", אמרתי בחיוך.

עניתי לקריאה נרגשת של המִבצעים בגדוד, שרצו לדעת. "מצבך?" התעניין הקשר, חברי למחלקת הקשר.

הכרתי את קולו. עניתי, והופתע.

השיב בשפה גלויה, "אמרו שנהרגת".

ציטטתי את מארק טוויין, שהשמועות על מותי היו מוקדמות מדי.
א' לא זכר, שהבטחתי להכין לו סנדוויץ' וקפה, אחרי שאסעד, כרגיל - כיוון שמילא את הפקודה, לא כמוני - להישאר על הרכב, שנותר מונע. מישהו כיבה את המנוע, ובקשר התחילו לטרטר לגבי פינוי הפצוע ולגבי החוליה הטכנית.

אחרי שיג ושיח לא קצר - שום דבר אינו דחוף בצבא, כנראה - פונה א' לבית-חולים, וחזר אלינו, לשמחתנו, אחר כמה ימים עם תחבושת נחמדה על רגלו.

הפצמ"ר ב"מובלעת" במלחמת ההתשה היה הניסיון הכושל השני של הסורים לחסלני. בשבוע הראשון למלחמת יום הכיפורים לא הכנסתי את הזחל"ם שלנו למקום שהורו לי, אלא נעתי כחמישים מטר הלאה לקול מחאות נמרצות של מפקדיי. כשפרסנו את רשתות ההסוואה, נחתה במקום, שמפקדת הגדוד ייעדה לנו, קטיושה, והתפוצצותה גרמה לכולנו להחוויר.

ועוד זיכרון קשה מרגע יציאתי למלחמה: ארזתי מזוודה עם ציוד אישי ועם ספרים וקיטבג עם ציודי הצבאי. במקום לקחת את תיק הטלית ואת המחזור לבית-הכנסת, לבשתי מדים, ויצאתי אל הכביש הראשי, כדי להגיע לבסיס בצפון. כשהרמתי יד לטרמפ ביום הקדוש, לא שיערתי שאשוב להיות אזרח - לתקופה קצרה בלבד - רק אחרי 189 ימים, אחרי אסרו-חג פסח.

"למה אתה כועס?" שאלו אותי פעם בהרצאה.

"בגלל המלחמה פספסתי את כל ההיריון של בכורי".

הייתי אבא-לעתיד בהתכתבות, בחופשות קצרות ובטלפונים חטופים. היום, כשאני רואה את ציפיית ילדיי ללידת נכדיי, אני מבין, שההחמצה גדולה בהרבה ממה שתיארתי לעצמי; ועד היום איני מאמין בבלוף המקובל של "זמן-איכות".

המלחמה הניעה בצדק גל של מחאה. כארבעים שנות שלטון מושחת ומסואב של מפא"י על כל תצורותיה התכווצו למפלה העצומה במלחמת יום הכיפורים, שהסבירה גם לחלק גדול מקשי ההבנה, שחייבים להחליף את השלטון, אם תאבי-חיים אנחנו.

למרות הכעס המוצדק, זה לא קרה; והמחאה נותרה כבושה. מדי פעם מנסים כל מיני שרלטנים לעלות עליה, והמוני שוטים שימושיים נוהים אחריהם - עד למפח-הנפש הבלתי-נמנע. ד"ש, שינוי, מפלגת המרכז, קדימה וגם הרבה רמאים מדופלמים וחורשי רעה. כמי שמנסה להבין את החברה הישראלית, כבישת המחאה בתשל"ד מעניינת אותי מאוד. שום מחאה אחרת לא הצליחה להיות כה אמיתית ועם זאת כה לא-מוצלחת, לצערי.

איך נכבשה המחאה?

ראשית, מהרגע הראשון למלחמה התגייס הממסד במלוא המרץ להסתיר את האמת - כהרגלו מימים ימימה. עד היום מאמינים רבים בשקרים, שהפיצו אז התועמלנים, שהציפו את כל המקומות ואת יחידות הצבא בשליחות מפלגת השלטון. שנית, נרתמה למשימה ועדת אגרנט, שעשתה המון שעות נוספות כדי להציל את ממשלת גולדה ואת הממסד הפוליטי באמצעות הסתרת האמת על מה שאיתרע לנו - כלומר, מה עולל לנו הממסד הביטחוני, שחינך אותנו לסמוך עליו, ומעל בשליחותו.

והרעים הצליחו.

אפילו ההדחה המוצדקת של רב-אלוף דוד אלעזר, הרמטכ"ל, עברה בלי שהציבור נסער. בחזית ובעורף היינו כמו מתאגרף, שחטף סדרה איומה של מהלומות, שהפילה אותו לקרשים, והוא מזדקף בקושי, הלום (גרוֹגי - בלעז) לחטוף את המכות הבאות - חילופי השבויים, החזרת הגוויות, החזרת שטחים, פרסום שמות החללים ואחר כך קבורת הקבע של אלפי קרבנות התבוסה - כדי להיות מוכן למכת-החסד.

בבחירות, שנדחו בחודשיים - כיאות למדינה לא-דמוקרטית במלחמה - למועד, שיתאים לעלית השלטת, נבחרה שוב "הכוורת", שהבטיחה בסוף תשל"ג, לפני המפולת, שמעולם מצבנו לא היה טוב יותר - אפילו, כשמשה דיין וחיים בר-לב היו בתוך "הכוורת". החיילים הצביעו בהמוניהם נגד גולדה ונגד "הכוורת"; וזה לא עזר.

"עוז לתמורה בטרם פורענות", אמרה סיסמה חכמה בשנות השבעים המוקדמות. לציבור הישראלי לא היה העוז אחרי שאולף משך עשרות שנים בשוטים ובעקרבים. כארבע שנים אחר כך עלה הליכוד לשלטון, ובזבז בהפקרותו את הרצון הטוב של העם ואת כמיהתו לשינוי, שיסיט אותנו ממסלול האובדן.