בחינת מעבר

בספר "דבר זיכרון" מתייחס הסופר הרוסי ולאדימיר נאבוקוב לשני המעברים הגדולים ביותר בחייו של אדם - הלידה והמוות, כנצחים של אפלה. לדבריו:" קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני הנצחים האלה ואף על-פי ששניים אלה תאומים זהים, ישקיף האדם תמיד על התהום שלפני הלידה ביתר שלווה מאשר על זו שלקראתה הוא מתקדם...".

הלידה מצד אחד והמוות מהצד השני הם הגבולות של ארץ המעברים בתוכה צועד אדם מיומו הראשון ועד יומו האחרון - מעברים קטנים ומעברים גדולים. מאמר זה הוא הזמנה למסע בארץ המעברים. למסע הזה קראתי "בחינת מעבר". בניגוד למושג הקונקרטי של בחינת המעבר שהתוצאה שלה, בדרך כלל היא דיכוטומית - עובר או נכשל, בבחינת המעבר הסימבולית - מעבר החיים כולם עוברים. השאלה הגדולה היא איך ובכך אנסה להתמקד במאמר.

מהו מעבר?

ההגדרה המילונית למילה מעבר מתייחסת ל:

1. מקום לעבור בו.

2. הליכה אל מעבר למקום מסוים.

3. פעולה שיש בה שינוי.

ההגדרה הזו אומרת בשפה פשוטה שמעבר הוא הליכה ממקום אחד למקום אחר, או אם תרצו מההווה אל העתיד, באופן שיוצר שינוי. מושג המעבר אליו אני מכוונת - מעבר חיים, הוא מושג מופשט במהותו. אי-אפשר באמת לתפוס מעבר חיים בעזרת החושים - למשש, לראות, להריח, לטעום, או להקשיב לקולות שהוא מייצר, אלא אם כן מיחסים לו תכונות אנושיות. למעשה כולנו מייחסים תכונות אנושיות למעברים של חיינו, מבלי לתת על כך את הדעת באמירות כמו:" זו הייתה אחת התקופות היותר מורכבות בחיי", או " המעבר הזה עושה לי רעש גדול בחיים". ברגע שהמעבר הופך להיות בעל אישיות מורכבת או קולנית אפשר לכעוס עליו, להתעלם ממנו, להיות מאושר מקיומו בחיינו ובמילים אחרות לנהל איתו דיאלוג. הדיאלוג הזה הוא תלת מימדי מבחינת הזמן. על-אף שהמעבר נע מההווה לעתיד, כמו שקובעת ההגדרה המילונית, בפועל המילה מעבר מכילה בתוכה גם את העבר - הן ברמה הקונקרטית והן ברמה הסימבולית.

דוגמה לדיאלוג בין העבר, ההווה והעתיד אפשר למצוא בספר " מה שנשאר" שכתב אלי עמיר שם מנהל דניאל דרורי גיבור הספר דיאלוג בינו לבין עצמו רגע אחרי שלקה בליבו ואושפז בבית חולים:

"מה אני עושה פה לעזאזל? שנים עבדתי בלי הפסקה, לא ידעתי שובע ורוויה ובבת אחת התהפך הכל: נקטע המירוץ, נפסקו הפגישות התכופות, נפסקו הנסיעות לחו"ל, לא עוד תחרות על עסקות מבטיחות, לא עוד משאים ומתנים, לא עוד מאבקי אגו - הכל מת. סביבי רק קירות לבנים ריקים.מיטות חולי, פיג'מות שידעו כביסות רבות, מדים לבנים של אחיות, ריחות של תרופות וחומרי נקיון וזמן למכביר להרהר בבגידת הגוף"( ע"מ 6-7).

ההרהורים של דרורי על השינוי שחל בחייו במעבר מבריאות לחולי מובילים אותו בהמשך הספר להרהר בכל תחנות חייו, בעיקר בנישואיו העקרים תרתי משמע לניצה, וכשהוא משתחרר מבית החולים הוא מחליט בין היתר לצאת לחפש את אהובתו הישנה - אביגייל, בהחלטה נחושה לא להניח לה שוב להישמט מידיו, לתוצאות המסע שלו נגיע בהמשך.

פרויד במאמר " אבל ומלנכוליה" ומלאני קליין בעקבותיו במאמר: " אבל ביחס למצבים מאנים דפרסיביים" חידדו את חוויית האובדן הכרוכה במעברי החיים האנושיים. אין חווייה אנושית ללא אובדן, כאשר אדם הופך מבריא לחולה האובדן ברור מאליו,הוא פחות ברור במהלך החיים הרגיל על-אף שכולנו מבינים שיום שאבד לא ישוב עוד, כשילד לומד בכיתה א' הוא כבר לא ישוב לגן, כשמבוגר חוגג יום הולדת 50 הוא כבר לעולם לא יהיה בן 49, עדיין לא פשוט לתפוס כי במהות ההתפתחות האנושית שוכנת חוויית האובדן. פרויד הדגיש את האובדן בתהליך ההתפתחות האנושי במעבר מעיקרון העונג או מעולם שכולו טוב, לעיקרון המציאות - מעבר לעולם שדורש התאפקות וסבלנות, יכולת לשאת תהליכים ולצאת למסעות ארוכים בדרך להשגת יעדים.

חווית האובדן

מלאני קליין שרטטה את האובדנים שחווה התינוק האנושי לאורך התפתחותו. האובדן הראשון הוא אובדן השד של האם וכל מה שהוא מייצג בנפשו של התינוק - אהבה טוב וביטחון, כאשר התינוק ממשיך להתפתח הוא מאבד את הקשר הבלעדי שיש לו עם האם לטובת הידיעה האדיפלית הכואבת שלאם יש קשר גם עם האב, עם הקריירה שלה, עם חברים, עם הזמן הפנוי שלה ועוד, ישנו גם האובדן של המקום הבלעדי מול האחים הממשיים או המפונטזים ומעל כולם מרחף האובדן של האומניפוטנטיות הילדית שקובע - ההורים היו בעולם לפניי.

טיפול יכול להוות הזדמנות לעבד את רגשות האובדן האלו. כך למשל ניתן ללמוד מהטיפול של שחר (9) שמטופלת אצלי זו שנה שנייה. שחר הופנתה לטיפול על-ידי הוריה שהיו מודאגים מגילויי הקנאה התוקפניים שלה כלפי אחותה הצעירה וכן מעיסוק אובססיבי בשיערה, אותו דאגה להדק במשך שעות לראש בעזרת סיכות ותכשירים שונים.

בפגישות הראשונות שחר ציירה פרחים ועצים וטיפלה בבובות, אך באחד הימים היא קראה לי להתקרב ואמרה לי כמי שממתיקה סוד:"את יודעת, כשאימא ואבא סוגרים את החדר בלילה יכול לצאת תינוק". הקול השקט התחלף תוך רגעים בציווי: תביאי את הבית בובות והבובות ונשחק. המשחק שהחל לחזור על עצמו במשך פגישות רבות היווה עבורה הזדמנות לעבד את ההכרה הכואבת הקשורה לאובדן האומניפוטנטיות מול ההורים ואובדן הבלעדיות כבת בכורה עם לידת אחותה. היא החלה לביים בחדר הטיפול סיטואציה בה יש משפחה עם שלושה ילדים, לילדים אין הורים - שניהם מתו, לדבריה, ממחלות קשות, אבל השאירו הרבה כסף. הבת הבכורה במשפחה, בת דמותה של שחר ניהלה ביד רמה את האחים שלה וסיפרה שהם לא נותנים לה שקט. שחר הוסיפה כי בכל יום רביעי האחים בוכים כי זה היום בו אימא שלהם הייתה נוהגת לנקות את הבית, דבר שהפריע להם לשחק ולמרות שהאימא כבר מתה יום רביעי הוא יום מאוד עצוב לאחים, כי הוא מתקשר לכך שאי-אפשר היה לעשות בבית מה שרוצים. כששאלתי האם הילדים מתגעגעים לפעמים לאימא או לאבא שחר אמרה:" מה פתאום הם לא צריכים הורים, מסתדרים מצויין בלעדיהם".

המחשבות הרצחניות התפוגגו כלא היו ברגע שהודעתי שנצטרך לסיים בעוד כמה דקות, אז היא אספה את הבובות וסידרה אותן, לדבריה "כדי שאף אחד לא ירגישו שהייתי פה". היא יצאה מהדלת חיבקה את אמה האמיתית והחיה באהבה ואמרה: "כמה התגעגעתי אלייך". היכולת לרצוח את ההורים ולהתקיף את האחים בתוך המסגרת הטיפולית הבטוחה הובילה לכך שבמשך הזמן פחתה גם ההתנהגות התוקפנית כלפי האחות הממשית וגם הצורך האובססיבי לסדר את השיער פחת בצורה משמעותית.

מלאני קליין מדגישה גם, כי האובדן סביב המעבר שהאדם חווה בהווה הופך במצבים מסוימים להיות מדרון חלקלק אל האובדנים הלא מעובדים מהעבר. כך למשל: שרית (42) הגיעה לטיפול זמן קצר לאחר שחברתה הטובה נפטרה מסרטן. היא התיישבה בחדר הטיפול ואמרה: "מאז שהיא מתה (החברה), אני לא יכולה להפסיק לחשוב על סבתא שלי שנפטרה לפני עשר שנים". ברגע הראשון הופתעתי ואפילו כעסתי ששרית לא נותנת מקום לחברה שמתה, אבל בהמשך השיחה בינינו הבנתי שכאשר הסבתא, אליה הייתה קשורה שרית מאוד, נפטרה בגיל 90 שרית לא הרגישה שהסביבה נותנת לגיטימציה לאבל העמוק שלה על הדמות המשמעותית שאבדה לה, לדברי: "בכל פעם שאמרתי כמה עצוב לי, ביטלו את דבריי ואמרו - היא מתה בשיבה טובה, תגידי תודה, או אחרים שאמרו: "לי בכלל לא הייתה סבתא".

כאשר נפטרה החברה-בת גילה של שרית והשאירה אחריה ילדים צעירים, שרית הרגישה שנפתח בסביבתה הקרובה מרחב שנתן לגיטימציה לרגשות של צער, כאב ואובדן. דרך המרחב שנפתח היא הצליחה לראשונה להתאבל על סבתה, שדווקא בגלל שנפטרה בשיבה טובה הספיקה ללוות את שרית בחלק משמעותי מהתחנות של חייה. בתוך התהליך הטיפולי שרית יצרה בנפשה אלבום זכרונות סימבולי לסבתה, בו הייתה יכולה לדפדף מתוך תחושה של געגוע וגם מתוך תחושה של השלמה. רק לאחר שיצרה את אלבום הזכרונות לסבתה הייתה מסוגלת להתחיל להתאבל על האובדן של חברתה וגם על בולטות המוות האישי שלה שהוא הדגיש, ועל השאיפות והרצונות שלה עבור עצמה בהמשך חייה. כלומר, תהליך האבל על מה שאבד איפשר יצירה של משהו חדש.

בעוד שבשנות השמונים של המאה הקודמת היה נהוג לחשוב כי התוצאה של התמודדות טובה עם אירועי חיים המעוררים דחק היא הסתגלות לאירוע, או הפחתה משמעותית ברגשות הקשים שהוא מעורר, לקראת סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים התחדדה ההכרה כי התמודדות עם מעברי חיים קשים כמו למשל טיפול בבן זוג חולה, הולדת ילד עם נכות או חשיפה לפיגוע יכולים להוביל לצד הרגשות הקשים גם לרגשות חיוביים כולל צמיחה והתפתחות) למשל: Folkman, 1997.

מעברים התפתחותיים

ההבנה של הקיום הבו זמני של אובדן וצמיחה במעברי חיים קשים כמו אלו שהזכרתי, הובילה אותי לפני עשר שנים לצאת למסע מחקרי, אבל הפעם, בעקבות מעברי חיים התפתחותיים שגם בהם ציפיתי למצוא קיום בו זמני של רגשות שליליים וחיוביים. באופן ספציפי בדקתי, יחד עם עמיתותיי פרופ' אורית טאובמן בן ארי וד"ר ליאורה פינדלר, את המעבר להורות והמעבר לסבות.

אחד המכשולים המרכזיים בדרך החתחתים היה ההכרח לשכנע את קהילת החוקרים, כי גם מעברי חיים התפתחותיים כמו: המעבר להורות ולסבות, הקשורים בדרך כלל בתחושות של אושר, שמחה והמשכיות בין דורית כרוכים באובדן. בהקשר להורות אפשר להזכיר את אובדן הספונטניות, אובדן הזמן הפנוי ואובדן הקשור באחריות גדולה יותר ולגבי הסבות אפשר לדבר על אובדן הקשור למערך תפקיד צפוף יותר, עם הולדת הנכד ואובדן הקשור לתפיסה הסימבולית של סבות כקשורה לזיקנה ולמוות, גם אם בפועל האדם עדיין צעיר. היטיב לנסח חויית אובדן זאת יהונתן גפן כאשר הפך להיות סבא בפעם הראשונה:

"כשהייתי ילד קטן הסבאים שלי נראו סבאים זקנים ושבעים מהחיים. ידענו גם שהם הראשונים שימותו ואנחנו עוד יש לנו זמן, כמו שאומרים, אבל כשאתה סבא אתה מקודם באופן טבעי לראש התור לאיכילוב או לעולם הבא".

כיום יש לנו די ידע אמפירי בקשר לחווייה המשולבת של אובדן וצמיחה במעברי חיים אלו.

האובדן והצמיחה במעבר להורות זכו להתייחסות גם בספרות הקלינית. אחת המשימות המורכבות ביותר במעבר להורות, הינה עיבוד האובדנים הלא פתורים מהעבר. במאמרו :" המעבר להורות והורות נרקסיסטית" אומר פלסיו אספסה (Espasa, 2004) כי כאשר ההורה מתקשה לשאת תחושות של אובדן והזנחה וכאשר הוא לא מצליח להשלים עם העובדה שחוויות מסויימות מהילדות לא ניתנות לשינוי, תהיה לו נטייה לכלול את התינוק בנסיונות להפוך את אותן חוויות לפנטזיה (אספסה, 2004).

במילים אחרות להורה יהיה ניסיון לשחזר את העבר בהווה דרך הקשר עם ילדו, כדי לא להרגיש את הכאב הקשור בקונפליקטים הלא פתורים מהעבר. כיצד זה קורה בפועל? ההורה משליך על הילד דימוי פנימי של עצמו למשל: דימוי הילד הקורבן שהוא עצמו היה ומזדהה בהזדהות משלימה עם הדימוי הנגדי של ההורה התוקפן. להשלכה על הילד ולהזדהות המשלימה קורא אספסה תסריט נרקסיסטי, זאת בגלל שהוא לא מבטא את היחסים הממשיים של ההורה עם הילד, אלא יחסים המבוססים על פנטזיות לא מודעות של ההורה. בו בזמן יכול ההורה להשליך על הילד את תפקיד הילד הקורבן, אך להזדהות בהזדהות משלימה עם ההורה שלא היה לו. כאשר הורה כזה יפנה לטיפול הוא יתלונן שכל הילדים מציקים לבנו והוא יעשה הכל כדי להציל אותו. עיבוד האובדן בתוך הטיפול (אובדן הילד שההורה היה או הילד שרצה להיות שאובדן ההורה שהיה לו או רצה שיהיה לו ) עשוי להוביל לתהליך של צמיחת זהות הורית מובחנת שונה מזו שההורה חווה בבית הגידול שלו.

כמו בהורות, כך במעברי חיים אחרים צריך האדם להתמודד עם המשימה המורכבת להכיל בתוכו גם את הזיכרון של מה שעבר, גם את הזיכרון של אלו שעברו איתו את המעבר וגם את המחשבות הראשונות על מה שיהיה מעתה ואילך, את המשימה המורכבת הזאת מתאר א.ב יהושוע בספר "מולכו". הספר נפתח במשפט:" בארבע לפנות בוקר נפטרה אשתו של מולכו, ובכל מאודו התאמץ מולכו לזהות את רגע המוות כדי שייחרט וייזכר בתוכו" (ע"מ 11).

בהמשך הספר מתוארת הלווייה של אשתו וכך נכתב: "כשתם טכס הקבורה והוא גם בכה מעט, עברו אנשים כדי ללחוץ את ידו והוא התבונן היטב בפניהם וידע שהיו רוצים שיזכור שבאו והוא רצה כמובן לזכור את כולם, אבל נזהר שלא להכביד עליהם באבלו, וכבר סיגל לו ביום האחרון מין ניענוע ראש עצוב כזה, שנזהר שלא יתפרש כקודר מדי ושיחושו בו גם תקווה, כדי שלא יזהו אותו רק עם המוות, אלא יראו שעל-אף כוחות החיים הרבים שהלכו לאיבוד, עדיין הוא ראוי לאהבה. וכך עברו האנשים על פניו, זוגות - זוגות ומפעם לפעם גם גבר בודד, או אשה שלפעמים אפילו טרחה להדגיש את לבדותה לפניו, כגון אותה יועצת - משפטית של המשרד, פקידה גבוהה שהתאלמנה לפני שלוש שנים ואף שלא היה מיודד עימה טרח ללכת עם חברים להלויית בעלה. היה זה כאשר התחיל לאמן עצמו בשנים האחרונות בהליכה להלוויות ועכשיו זכר שבעלה אמור להיות קבור לא הרחק מן הקבר החדש שלו שנכרה זה עתה. בשנה האחרונה הרהר גם בה לפעמים באהדה, כמין אפשרות שלאחר המוות".(ע"מ 24).

תפקיד הזיכרון

הזיכרון, בתוך מעברי חיים, הוא זה שמאפשר את האינטגרציה בין הדברים הטובים יותר לדברים הטובים פחות, הוא זה שמאפשר את תהליך עיבוד האבל על מה שהיה ועל מה שלא היה. לעיתים הזיכרון כתוב בגוף ולא מתומלל לעולם לכלל ידיעה, זיכרון שכזה ניתן לראות אצל ילדים שנולדו פגים בלידתם ולעיתים גם בבגרותם מתקשים לסבול כל קשר שמעורב בו מרכיב של חודרנות, מבלי לדעת מדוע.

מלאני קליין מבחינה בין מי שמתפקדים בעמדה נפשית לא בשלה - סכיזו פרנואידית ומשתמשים כנגד הידיעה בהגנות כמו: פיצול, אידיאליזציה והכחשה, לעומת מי שמתפקדים בעמדה נפשית בשלה יותר, לה היא קוראת עמדה דפרסיבית, לאנשים כאלה יש בסיס בטוח של אובייקט פנימי טוב, לכן הם יכולים להתבונן במעברי החיים שלהם בעיניים פקוחות לרווחה, להחזיק בתוכם איכויות מגוונות של החוויה, לתפוס את המורכבות של המעבר ולהכיל בתוכם הן את הכאב שכרוך במה שאבד והן את השמחה והסקרנות על מה שמצפה בדרכם.

יחד עם זאת קליין סברה שכאשר האדם שרוי במצבי קושי, חרדה ובלבול, כמו למשל במעברי חיים, הוא נוטה לסגת לעמדה הסכיזו פרנואידית ולמנגנון הפיצול, גם אם בדרך כלל הוא מתפקד ברמה רגשית גבוהה יותר. הסיבה לכך היא שברגע שאדם מפצל את חוויותיו לטובות ורעות, נכונות ושגויות הוא מרגיש שהוא עושה סדר בבלבול.

"עין עיוורת"

ג'ון שטיינר הציע דרך שלישית של התבוננות על החיים לה הוא קורא "הפניית עין עיוורת". הפניית עין עיוורת לעבר מציאות ידועה, הנתפסת כמערערת ובלתי נסבלת, עומדת על-פי שטיינר במוקד הטרגדיה של אדיפוס כאשר כולם יודעים את האמת ואת הסכנות ומתעקשים בו בזמן לא לדעת ולא לראות (Steiner 1985). למשל אישה שיודעת שבן זוגה מתעלל בילדיה, אך מעדיפה לא לראות את המציאות, כדי שלא תצטרך להתמודד עם הידיעה הכואבת שגם בה התעללו בילדותה.

זוכרים את דניאל דרורי, גיבור ספרו של אלי עמיר אותו הזכרתי בראשית דבריי?

עמיר מתאר כיצד בתחילה היה נדמה לדרורי שהשתחרר מבית חולים והיה נחוש לפגוש את אהובתו הישנה שהוא עושה אידיאליזציה שלה:
"הייתי בדרכי לפגוש את חיי הקודמים ושאלתי את עצמי אם לא העצים שיממון חיי עם ניצה את האהבה ההיא...", אך ברגע שפגש את אביגייל אהובתו הישנה, במרפאה בה עבדה, התחלפה האידיאליזציה בתפיסה מציאותית ומפוקחת יותר של אותה אהובה: "כשיצאה מחדרה הייתה לבושה מכנסיים הדוקים ובלי חלוק הרופאים נראתה גזרתה דקה ושדופה יותר משהייתה בימי הדיאטה שכפתה על עצמה בצעירותה. העסיסיות שכה אהבתי בה כשהכרנו התנדפה כליל. בשני צידי פניה נחרתו קמטים ובוודאי העמיקה אותם גם ההתנזרות ממנעמי האכילה. חוטים אפורים נשזרו בשערה וכשהעיפה מתוך הרגל מבט בדלפק המזכירות התגלתה פזילתה שלפני שנים נגעה לליבי", (ע"מ 375). גם את עצמו הוא רואה בצורה מציאותית וכאשר הוא מביט בבבואתו במראה שבשירותים הוא אומר: "נשארתי עם כרסונת שרוב בני גילי נושאים נוסף על הקמטים שבעורם וכל עקבותיו האחרים של הזמן" (ע"מ 374).

היכולת להתבונן במה שנשאר מהחלום מלפני 30 שנה מוביל את דרורי להשלמה והוא אומר בסיום הספר על אביגייל: "אשמור בליבי את מי שהיתה, את הפנים ההן המצודדות ואת הגוף הנחשק האהוב וגם את ניצה אניח שם ואמשיך לחפש לי מעט אור שיאיר את שנותיי הבאות.." (עמ' 389).

גיל ההתבגרות

אי-אפשר לדבר על מעברים התפתחותיים מבלי להזכיר את גיל ההתבגרות. במאמרו על גיל ההתבגרות אומר ויניקוט כי: "בעת הגדילה של תקופת ההתבגרות מגיחים נערים ונערות מן הילדות ומתרחקים מתלות - בדרכים מגושמות ומשונות, כשהם מגששים את דרכם אל מעמד של מבוגר" ( ע"מ 157).

"אחד הדברים המרגשים ביותר במתבגרים", אומר ויניקוט, "הוא האידיאליזם שלהם. הם עדיין לא השתקעו בתוך התפכחות מאשליה ולפיכך הם חופשיים לטוות תוכניות אידיאליות. סטודנטים לאומנות למשל, רואים שאפשר ללמד אומנות היטב ולכן הם תובעים בקולי קולות שילמדום אומנות היטב ולמה לא? מה שאין הם מביאים בחשבון הוא שמעטים בלבד מסוגלים ללמד אומנות היטב..." התפקיד של הדמויות ההוריות", אומר ויניקוט, "הוא לקבל עליהן אחריות. אם הדמויות ההוריות מוותרות על כיסאותיהן, המתבגרים נאלצים לדלג אל בשלות כוזבת ומאבדים את הנכס הגדול ביותר שלהם - החירות להגות רעיונות ולפעול מתוך דחף. ( ע"מ 167).

בפניה להוריו של הילד המתבגר אומר ויניקוט: "אם תעשה כמיטב יכולתך לקדם את הצמיחה האישית אצל צאצאיך יהיה עליך לדעת להתמודד עם תוצאות מדהימות. עם כמה מילדיך תהיה בר מזל אם דרך טיפולך בהם תאפשר להם במהרה להשתמש בסמלים, לשחק, לחלום ולהיות יצירתיים בדרכים שיש עימן סיפוק... גמולך יהיה בעושר העשוי להופיע בהדרגה בפוטנציאל האישי של נער זה או נער אחר, של נערה זו או אחרת ואם תצליח יהיה עליך להיות מוכן לכך שתקנא בילדיך על שיש להם הזדמנויות טובות יותר להתפתחות אישית משהיו לך, על גמולך תבוא אם תבקש ממך בתך יום אחד שתהיה שמרטף לתינוקה ובכך תביע את דעתה שאתה מסוגל לעשות זאת כהלכה, או שיבקש בנך להידמות לך בדרך כלשהי או שיתאהב בנערה שאתה עצמך היית מחבב לו היית צעיר יותר...(עמ' 156 - 157).

כל אחד מאיתנו יכול להפליג במחשבות על היישום המעשי של רעיונות אלו, באופן אישי כמי שאמונה על הכשרה של סטודנטים להיות עובדים סוציאליים, אני עסוקה רבות במחשבה על חוויית הגידול שאני מספקת לתלמידיי, על ההזדמנויות שנפתחות בפניהם ולא נפתחו בפניי וגם בכל פעם מחדש מתרגשת כאשר סטודנט שהפך זה מכבר לאיש מקצוע פונה אלי לאחר שנים רבות ומבקש לקבל הדרכה.

בפתחה של השנה החדשה כאשר נושאים כמו חשבון נפש ותשובה מונחים בחגיגיות על שולחן החג הפנימי שלנו, יש לכל אחד ואחת מאיתנו הזדמנות להביט על האופן בו הוא או היא יכולים לנהל דיאלוג פנימי וחיצוני עם נושאים כמו: מעבר, סיום ופרידה. השיח על סוגיות אלו פותח חלון של הזדמנויות לעבד את המורכבות של החווייה שעברנו בשנה האחרונה ואולי גם בשנים שלפניה, יש כאלה שמצליחים לפתוח את החלון לרווחה, להביט בדרך הנשקפת ממנו, וכמו האיש הזקן בשירי סוף הדרך של לאה גולדברג, להצליח לזכור את כל המורכבות של הדרך מה יפתה, מה קשתה ומה ארכה, אחרים מוצאים שמעבר לחלון יש אופק של מעברים לא מעובדים מעברם והם מנצלים את ההזדמנות לעבד אותם ויש מי שמסוגלים להתבונן רק בחלק מהדרך. למזלנו החיים מזמנים לנו מעברים בשפע ובכל אחד מהמעברים האלה נפתח חלון ההזדמנויות מחדש.