שוב אותם סופרים, אותם "אנשי רוח" ואותם אקדמאים, שמעט מאוד אזרחים מתעניינים במחשבותיהם ובמעשיהם בדרך כלל, שהתלכדו לפרובוקציה עיתונאית נוספת... כמובן, על חשבון הציבור.
הם קוראים להציל את העיתון (עסק פרטי כושל), בנימוקים הכל כך שקריים והכל כך שקופים השגורים בפיהם והמתמצים בצמד המילים: הצלת הדמוקרטיה. הם, האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה. הם, אלה שכמעט תמיד כופרים בזכותה של הדמוקרטיה לקבל החלטות על-פי חוק-היסוד הבסיסי שלה - החלטות הרוב, והם, אלה שמתחזים פעם אחר פעם לנאמניה ומגניה. ועל חשבון מי הם מבקשים ל"הציל" את העיתון? כמובן, על חשבון הציבור!
רק אתמול חתמו על עצומות למען צדק חברתי ודרשו מאותו חשבון ציבורי לכווץ את הוצאות הסרק, את הבזבוזים ואת נושאי הסרח העודף בהם מושקעים מיליונים, שאחר-כך אינם בנמצא כדי לשרת נצרכים של ממש, ופתאום הכל התהפך. היום הם נושאים דגל חדש, ודגל זה אומר בדיוק את ההיפך ממה שאמר הדגל "החשוב" של מסע השכנוע (או השיסוי) מאתמול. האם זו טיפשות? האם צביעות אולי סתם טמטום ורשעות, ואגו מנופח עד לבלי הכל עוד? אני סבור שזה הכל יחד. הם ורק הם יגידו לנו מה חשוב ומתי.
מחויבות הציבור ומהעצומה ברור שהמחויבות הנדרשת מהציבור לעיתון היא מוחלטת. שמה שעשו מנהליו, עובדיו, תומכיו ומשתמשיו הספקולטיביים, אינו נוגע כלל לעניין ההצלה. את ההצלה חייב הציבור להגשים ללא תנאי, את כל כולה, עכשיו, ומבלי שתיפול ארצה אפילו שערה אחת מראש העיתון ומתָפלליו עד כה - וזו כבר סתם חוצפה.
ככל שנעשו החותמים הסדרתיים הללו פחות ופחות רלוונטיים למציאות, ככל שהגדילו והעמיקו את הניכור בינם לבין הציבור, ככל שהבליטו את היותם חדורי פניות וחד-צדדיים ביחסם לנושאים רבים ושונים בהוויה הישראלית, בדרך כלל על צד המיעוט האוונגרדי והאנרכיסטי, כך החלישו את מעמדם הציבורי. ניתן לקוות ולצפות שגם בנושא
מעריב, וחרף השימוש במילת המפתח של יום הדין "פגיעה בדמוקרטיה", תהיה השפעתם גם בנושא זה שולית עד אפסית. על חטאיו של מעריב (שאותו אני מכיר מיום שיצא לאור) עמדתי כבר במאמר אחר במדור זה. ולנוכח חטאים אלה, שגם כיום מנהליו ועובדיו מסרבים להכיר בהם, אין לו זכות קיום בצורה בה פעל והתקיים כארגון בעשור האחרון. בוודאי שאין סיבה ו/או הצדקה לעשות זאת על חשבון הציבור. קל וחומר שאין סיבה לעשות זאת משום שקבוצת אגוצנטריסטים מקצועיים חתמה על עצומה.
אם הם באמת חושבים שהעניין הוא בנפשה של הדמוקרטיה, וזה ורק זה הוא מה שמדריך את כתיבתם הדמגוגית, יתכבדו ויקימו במימון עצמי, שאצל רבים מהם הוא מצוי, קרן לסיוע לעיתון. יתרימו את חבריהם ושותפיהם למחשבה ולדרך, יגייסו גם אי-אלו טייקונים שבדרך כלל מוקצים אצלם מחמת מיאוס שישלימו את דמי ההצלה, אם גם הם סבורים שיש לבר-מינן הזה משפט קיום, ויצילו בכוחם זה את הדמוקרטיה. אבל, דחילקום, רדו מהציבור ומהקופה הציבורית. שחררו את יצריכם, גחמותיכם ואופנותיכם לרעות בשדות הנצח הראויים להם, ובכל מקרה על חשבונכם.
