הכאב לא פג, הכעס לא התמתן

רון קרמן, יוסי מנדלביץ ויוסי צור איבדו את ילדיהם בפיגוע ההתאבדות בקו 37 בשדרות מוריה בחיפה ב-5 במארס 2003. 17 אנשים נרצחו בפיגוע, בהם אב ובנו ושני חיילי צה"ל. שני נערים ונערה בגיל העשרה, אסף צור, יובל מנדלביץ וטל קרמן, היו בין החללים. לאחר האסון ייסדו השלושה עמותה שמטרתה לשבור את המשוואה של שחרור חטופים תמורת מחבלים. הצטרף אליהם גם אב רביעי, בני פירסטטר, עורך דין חיפאי ששכל את בתו סמדר באותו פיגוע. לאחר רצח בתו חדל לעבוד והסתגר בביתו. כעבור 8 שנים, ארבעה חודשים לאחר ששלושת המחבלים שתכננו את הפיגוע ונדונו למאסר עולם שוחררו בעסקת שליט, הוא נפטר משברון לב. מנדלביץ סבל מבעיות בריאות קשות מאז האסון. הוא לקה בסרטן בקיבה והחלים לאחר סדרת טיפולים והקרנות שנמשכה שנתיים. הוא ומשפחתו מתגוררים היום בתל אביב ("המעבר בשדרות מוריה בחיפה מדי יום עשה לי עור ברווז, לא היינו מסוגלים לזה יותר"), והוא משמש סמנכ"ל ארגון נפגעי פעולות האיבה.

שנה לפני השחרור, כאשר הדיבורים על עסקה מתרקמת החלו להיות מעשיים, החליטו השלושה שלא לשתוק עוד. הם הקימו מאהל ליד בית ראש הממשלה, ממש מול מאהל משפחת שליט, וניסו להילחם בטחנות הרוח של האווירה הציבורית והתקשורת, שלדבריהם התגייסה במלוא המרץ למען קידום העסקה. היום, שנה אחרי השחרור, הכאב לא פג והכעס לא התמתן. האכזבה המרה ממנהיגי המדינה ובעיקר מהחברה הישראלית לא קהתה.

"התקשורת עשתה לציבור סוג של שטיפת מוח ציבורית, ושיווקה את גלעד שליט כמו שמשווקים קוקה-קולה", אומר מנדלביץ. "כל הקמפיין הזה נוהל בצורה מובנית ומאורגנת באמצעות משרד יחסי ציבור ויחצנית מקושרת. דפי מסרים הסבירו איך להפוך את גלעד ל'ילד של כולנו' ולעורר רגשות אִימהיים אצל נשות ישראל. ים של כסף נשפך שם ולנו לא הייתה תשובה לכל זה. אנחנו עבדנו ללא כל תמיכה או סיוע. כל פרסום שיזמנו, כל דגל או מוט, קנינו מכספנו. הרגשנו שאנחנו נאבקים מול גוף גדול מאוד".

מה לא לגיטימי בניהול מאבק ציבורי, גם אם הוא מיוחצן ומתוקשר, למען שחרור שבוי?

"מה שלגיטימי בשיווק מוצר לא לגיטימי כאשר מדובר בדיני נפשות. התברר לנו שגם גורמים ממשלתיים היו שותפים בקמפיין. במקרה הגיע לידינו מסמך שכתב יואל מרשק (איש התנועה הקיבוצית שהיה מראשי המאבק למען שחרור שליט, מ"ט) שבו הוא מודיע שכל הפעילות נעשית בעצה אחת עם המשרד הממונה, משרד הביטחון, ובידיעתו".

הרגשת חוסר אונים מול העוצמה הזו?

"מאז שאיבדתי את יובל אני עוסק רק בדבר אחד: מאבקים בלתי פוסקים. לא תאמין כמה מאבקים יש לנו. למשל, למנוע את הקרנה בערוץ 10 של הסרט 'גן עדן עכשיו', המגולל את סיפורם של שני חברים משכם המתכוננים לביצוע פיגוע התאבדות בתל אביב, , או למנוע ממנו לזכות בפרס הסרט הזר. אפילו הקמת האנדרטה לזכר הנספים כרוכה במאבקים אינסופיים".

הרושם שהתקבל הוא שרוב הציבור רצה לראות את גלעד בבית גם במחיר היקר של שחרור מחבלים עם דם על הידיים. העמדה שלכם לא נשמעה לדעתך?

"אני חושב שהאמירה שלנו נשמעה, אבל הקפדנו לא להתלהם ולשמור על כללי משחק שאלמלא שמרנו עליהם הייתה בכך זילות זיכרונם של ילדינו".

למה אתה מתכוון, מה לא עשיתם?

"תאר לעצמך שעל כל מודעה 'גלעד הולך למות בכלא' היינו מפרסמים תמונה לא מצונזרת של האוטובוס, ובה ילדינו השרופים קרועי האברים, וכותבים 'תדע כל אם עברייה שמחבל שמשתחרר יכול להביא לכך שבפעם הבאה זה יהיה הילד שלה'. לא עשינו זאת. היו שכעסו עלינו בשל כך אך אני דחיתי בתקיפות כל ניסיון התלהמות. גם אם מטה שליט חצה גבולות, העמיד מול בית ראש הממשלה מיצגים ותמונות ועשה מעשים הזויים, צעדות ומחאות כאילו גלעד שבוי בידי ממשלת ישראל, אנחנו לא ירדנו לשפל המדרגה".

משפחות חללי הטרור הציגו בימי המו"מ חזית אחידה פחות או יותר, של התנגדות נמרצת לכל עסקה הכרוכה בשחרור מחבלים, בוודאי אלה שדם יהודי על ידיהם. הורים שכולים רבים חשו שהתקשורת נשבתה בידי תעמולת מטה שליט ובאי המאהל בירושלים קבלו על ההתעלמות התקשורתית והציבורית מעמדתם. רבים תהו היכן גדודי הצעירים מהימין כשמדובר בנושא כה גורלי. גם עיריית ירושלים גילתה בשלב מסוים רגישות אפסית כאשר הרסה את המאהל בתואנה שמדובר במאהל בלתי חוקי.

מאז הפיגוע נישא רון קרמן בשנית והביא לעולם ילדה נוספת. לגרושתו אורלי, אמה של טל, נולד בן נוסף, גיל. גם ליוסי צור נולד ילד. חגית, רעייתו של יוסי מנדלביץ, לא רצתה ילד נוסף והוא כיבד את רצונה. "הילדים האלה הם תשובה ניצחת לרוצחים", הוא אומר. רון, לשעבר שיאן ישראל בשחייה, מארגן מדי שנה תחרויות שחייה לזכר בתו טל - תחרוטל, בהשתתפות אלופים, שחיינים מקצועיים ובני נוער.

"כל הפרשה הזו היא בושה אחת גדולה למדינה שמתיימרת להיות ריבונית", אומר רון. "החל מהחטיפה, המשך בניהול המשא-ומתן ובכישלון המודיעיני המהדהד, וכלה בהבטחות שהופרו לעמוד איתן ולא להיכנע לטרור. נסיבות השחרור היו מצב פוליטי ולא ביטחוני או צבאי. נתניהו, בהיותו אשף תקשורת, שלף את הקלף המנצח אחרי שנדחק לפינה. הוא חזר מניו-יורק עטור ניצחון אחרי שהפלשתינים כשלו בתוכניתם להכריז על מדינה, אבל כאן הוא נתקל בהפגנת ה-400 אלף שדרשו צדק חברתי. לא אשכח איך דוד מידן (איש המוסד שהיה שליחו של נתניהו למו"מ לשחרור שליט, מ"ט) הודה בהרצאה סגורה שלמחאה החברתית היה חלק בהחלטת נתניהו על שחרור גלעד שליט".

מה שמרתיח את קרמן במיוחד הוא העובדה שהחברה הישראלית הפכה את משפחת שליט למה שהוא מכנה "אייקון חברתי". "בניגוד לכל שבויי העבר שאחרי שחרורם חזרו לאנונימיות, הופכים בני משפחת שליט ל'סלבס'. אותי לא מעניינית פרשנות הספורט של הבחור ב'ידיעות' ולא חשוב כלל אם הוא נוסע לראות כדורסל ב-NBA. אני לגמרי לא מבין לאן הידרדרנו אם ידיעה על חתונת אחיו ותמונת המשפחה הצוהלת מגיעות לעמוד הראשון בעיתון. עזבו אותנו מהם. אנחנו אלה שמשלמים את המחיר יום יום ולא רוצים יותר לשמוע מהם. לפני זמן מה פגשתי את אמו של חנן ברק, מפקד הטנק שנהרג באותה תקרית, ואמרתי לה שאני כל הזמן חושב עליה, איך היא מתפקדת מול המוחצנות הזו של משפחת שליט. מישהו זוכר בכלל את שמם של חנן ושל פבל סלוצקר שנהרגו אז, או החייל שנפצע שם, רועי אמיתי?! וכאילו להוסיף חטא על פשע, אדון שליט רץ לפוליטיקה וכולם מחבקים את ההחלטה הזו. על איזו אג'נדה הוא בכלל רץ?!"

רון מדבר בכאב הניכר מקולו הצרוד. בעבר התבטא כי "נתניהו החליף דם בדם". גם כיום הוא עומד מאחורי הדברים. החטיפה הבאה, לדבריו, היא רק שאלה של זמן: "נתניהו, שנשא נאומים חוצבי להבות באו"ם לפני 30 שנה, נכנע לקבוצת טרור מעזה ולמעשה הודיע לה שבפעם הבאה ישוחררו יותר מ-1,047 מחבלים (רון מונה גם את 20 המחבלות ששוחררו עבור הקלטת הראשונה שהגיעה משליט, מ"ט)".

מי שאכזב אותו היו לא רק ממשלת ישראל אלא החברה הישראלית כולה ש"רצה אחרי הסיסמאות של 'בכל מחיר'. המדינה בגדה בזיכרון חללי הטרור. היא לא שמרה עליהם בחייהם ולא שמרה על הצדק והדין במותם. כאשר ממשלת ישראל העבירה משאיות ובהן כסף מזומן לחמאס, שלא מכיר במדינה אבל מכיר ועוד איך בשקל שלה; כאשר סוחרי תל אביב העבירו מוצרי חשמל לעזה בתקופת המצור בדרכים לא דרכים; כאשר בנינו להם דרגנועים במרכזי הקניות בעזה, בזמן שהחייל יושב שם בבור. צה"ל והמודיעין המהולל שלו, שחילצו מאנטבה, לא יכלו למצוא פתרון אחר? הם בחרו בפתרון הקל, שחרור מחבלים".

שתי טראומות עדיין טריות בתוכנו. טראומת רון ארד וטראומת נחשון וקסמן. אולי הן שמנעו החלטה על מבצע חילוץ?

השאלה רק מרתיחה אותו יותר. "יש פה עוד שבעה מיליון 'נתינים' שהממשלה אחראית לביטחונם ושלומם. אם מתנהלים ברפיסות כזו מול חמאס, שלא יתפלאו שהאירנים עושים מה שהם עושים וצוחקים עלינו צחוק גדול. כל אבירי ה'בכל מחיר' לא היו מוכנים להפסיד אגורה על-ידי הפסקת משלוח המשקאות הממותקים לתושבי עזה, למשל. מטה שליט ניסה פעם אחת לחסום את משאיות הכסף אך התקבלה הוראה להפסיק את החסימה והם התפנו מיד. אם לא היו מעבירים כסף, השוטרים והחיילים לא היו מקבלים משכורות ושלטון חמאס היה מתערער, אבל הממשלה ונגיד בנק ישראל לא היו מוכנים לעשות זאת מסיבות השמורות עמם".

יוסי, בכנות. אם זה היה תלוי בך, הוא היה עדיין שם, בבור בעזה?

"לא. אני איש מודיעין. אני יודע מהו איסוף מודיעין ומה זה לתכנן מבצע צבאי. אם היו רוצים באמת, היו מקדישים משאבים כדי לשחרר את החייל שנמצא במרחק הליכה משדרות. לא עם ראש בקיר ולא במחיר עשרות אבדות אלא במבצע חכם. הייתי עד למבצעי מודיעין עם לוגיסטיקה מורכבת והוצאות של מיליונים במשך שנים כדי להשיג את 'הגביע הקדוש', והוא הושג. פה לא רצו להשקיע משום שיש סחורה זולה - מחבלים כלואים".

"אם זה היה הבן שלי הייתי מחזיר גם את תל אביב", אומר קרמן, "אבל הפנייה שלי לא הייתה למשפחת שליט אלא להנהגה. הייתי דורש מהממשלה, שפעם אחת כבר כשלה בשמירה על חיי בתי, לפחות לשמור על חיי הילדים שנשארו בחיים. חיילים נשלחים לחזית. מה לעשות, חלקם לא חוזרים. אבל זה לא נורמטיבי שאני שולח את הילדה לבית הספר והיא חוזרת בשקית שחורה".

"שנה חלפה ואנחנו תקועים באותו סיפור. אם תהיה חטיפה, ועד היום אנחנו יודעים לפחות על שבעה פיגועי חטיפה שסוכלו למרבה המזל, יהיה בדיוק אותו דבר. שוב קמפיין, שוב היחצנית תמי שיינקמן וסטף ורטהימר, שוב ידפיסו דפי מסרים לפעילים", סבור מנדלביץ.

"התקשורת הלכה עם רוב הציבור ולנו כמעט לא נתנו במה", קובל קרמן. "ביום הראשון, כשהקמנו את האוהל מול משפחת שליט, הגיע זוג שהביא לנו עוגות ושתייה. כשביקשנו מהם להישאר הם אמרו: 'לא, לא, לא נעים. רצינו רק לחזק אתכם שלא תהיו רעבים'. כדי לסגור את כל הוויכוחים הייתי שואל: 'אתם אומרים לשחרר בכל מחיר. או-קיי, את מי מבני משפחתכם אתם מוכנים להקריב?' הם הביטו בי בעיני עגל והלכו".